הרש"פ והחמאס, חברי הכנסת הערביים של בל"ד וחד"ש מסוגם של
חנין זועבי ו
אחמד טיבי, חושפים יותר ויותר את הבלוף הזה. התנועות הללו והאישים האלה, מתאפיינים קודם לכל בשנאה לערבים שוחרי שלום, גם אם הם בני משפחתם, ולאחר מכן בשנאה ליהדות וליהודים, ולמדינת היהודים. כך נחשפה כעת תמיכתם בחטיפת ילדים יהודים, ההסתה לשנאת העם היהודי ומדינת הלאום של העם היהודי, ובמימון ועידוד הטרור נגד ערבים ויהודים חפצי חיים.
על הבלוף הפלשתיני, כתב גם
משה שמיר, מהבולטים בסופרי דור תש"ח, מחזאי, חניך תנועת "השומר הצעיר" ואיש הפלמ"ח. את האמת בנושא זה הביא לשיא של חשיפה בספרו "חיי עם ישמעאל". האתגר לנוער ולחברה ישראלית הוא "כי לא ניסוג אחור, דרך אין אחרת, אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" (אלתרמן). הגיעה העת להשתחרר מהבלוף הפלשתיני ולצאת לחרות כעם יהודי בארץ ישראל השלימה יחד עם נאמני מסורת החלוציות המגשימה, ביהודה ושומרון ובבקעה ובגוש קטיף, ממשיכי שרשרת העולים על הקרקע בחניתה, בטירת צבי, בעין יהב, ובשאר חלקי המולדת, שנגאלו משיממונם עת שובם של הבנים-הגואלים.
הערבים של ארץ ישראל מעולם לא העלו על דעתם שהם עם בפני עצמו הזקוק למדינה משלו. הם היו מאז ומתמיד חלק מסוריה. מלחמת העולם הראשונה פרצה וגם נסתיימה - ואל ועידת השלום בפאריס באה המשלחת הסורית, שהייתה מוכנה להבטיח ליהודים אוטונומיה לאומית בארץ ישראל - ובלבד שארץ ישראל תהיה חלק מהמולדת הסורית הגדולה. ב-28 בינואר 1919 נתכנסה בירושלים עצרת משלחות ונכבדים ערביים מכל רחבי ארץ ישראל שסיכמו: "פלשתין היא חלק מסוריה והערבים בה הם חלק מהאומה הערבית". העיתון הערבי הפוליטי הראשון בארץ ישראל אחרי המלחמה נשא את השם "סוריה אל ג'נובייה" (סוריה הדרומית).
זהות פלשתינית "היישות הפלשתינית" הומצאה והועלתה על הפרק רק כשנתברר כי סוריה לא תקבל את ארץ ישראל. אז, ורק אז ורק כדי להילחם ב"סכנה הציונית", הופיע הטרור הערבי הפלשתיני. זו אינה ולא הייתה מעולם תנועת שחרור לאומי, אלא אך ורק טרור ערבי פלשתיני פאן ערבי כנגד יהודים באשר הם יהודים, להתנקש בחייהם של גברים, נשים וטף ולפגוע ברכושם. כך מעידים הערבים הפלשתינים עצמם, בשיחות כנות, כמו הראיון שנתן זוהיר מוחסין, ראש ארגון המחבלים "א-צעיקה" וחבר הוועד הפועל של אש"ף, לעיתון ההולנדי "טראו" (31 במרס 1977): "עם פלשתיני אינו בנמצא. כינונה של מדינה פלשתינית הוא רק אמצעי להמשך מאבקנו נגד מדינת ישראל ולמען אחדות ערבית. כולנו משתייכים לעם הערבי. רק מטעמים פוליטיים וטאקטיים מדברים אנו על קיומה של זהות פלשתינית, כי האינטרס הלאומי הערבי מחייב להעמיד נגד הציונות קיום פלשתיני נפרד". זו האמת, שיהודים וערבים שונאי יהדות, מבקשים להסתיר.
הטרור הערבי הפלשתיני החל את דרכו, קודם לכל, בטרור פנימי בתוך האוכלוסייה הערבית עצמה: משפחת חוסייני, ובראשה המופתי הירושלמי הנאצי, ותומכיה, הרגו במאורעות 1936-1939 אלפים ממתנגדיהם הערבים. הטרור הפנים ערבי הוא הסיבה העיקרית למפלת הערבים במלחמת העצמאות ובמלחמת הטרור כנגד היהודים מאז ועד היום. זוהי "הנכבה" האמיתית.
הטרור הערבי הפלשתיני הוא ראשית לכל, וקודם לכל, טרור של ערבים שונאי יהודים נגד ערבים שרוצים לחיות בשלום עם יהודים, ורק לאחר מכן הוא טרור של ערבים שונאי יהודים כנגד היהודים. לפיכך, חייבים היהודים שוחרי השלום לנצח ולעקור את הערבים שונאי היהודים (התנועה האיסלאמית, הרש"פ והחמאס וחיזבאללה והג'יהאד האיסלאמי), כדי שערבים ושאר בני מיעוטים שוחרי שלום יוכלו לשבור את שתיקתם, ולהיות תושבים ושותפים נאמנים למדינת היהודים. ניצחון היהודים על ערבים שונאי יהודים, ועקירת ערבים שונאי אדם ועם מארץ ישראל, היא מופת לאנושות כולה להביא למפלתם ועקירתם של ערבים שונאי אדם מן העולם.
הכינוי "הגדה המערבית", הוא בלוף היסטורי, פוליטי ואנטישמי. זוהי נחלת אבות האומה היהודית. יהודה ושומרון והבקעה והר חברון היא ארץ התנ"ך. זוהי ארץ גיבורי התנ"ך. ליבת התחייה הלאומית היהודית בארץ ישראל היא ביהודה ושומרון והבקעה. לב האומה היהודית הוא ירושלים המאוחדת ולב ליבה הוא הר-הבית ובית המקדש. זהותה היהודית של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי תלויה בריבונותה המלאה על יהודה ושומרון והבקעה. הבשילה האומה היהודית, לממש ריבונותנו במרחבי ארץ התנ"ך, במלוא עוצמתנו הרוחנית, המדינית והנבואית. ה' עימנו גיבורי החיל היהודים לייסד ממלכת נביאים קדושה בארץ הקודש.
