דומה שחלק מחברי הכנסת, רובם מהאופוזיציה המוצהרת וקצתם מהאופוזיציה הבלתי מוצהרת שחברה בקואליציה, מאבדים את הראש. די להם בכך שמחמוד עבאס פולט משפט שאיננו השתלחות פראית בישראל או בראש הממשלה, בכדי שהאופוזיציה שלנו תעבור ל"דום", תצדיע במועל-יד לכיוון השמש העולה החדשה-ישנה, כמעט הנצחית שלהם, ותדקלם ככפואת-שד את דברי מי שפעמים הוא אויב ופעמים הוא יריב בחרדת קודש. בהשראת מנהיגיה הסהרורים של האופוזיציה שלנו, בקרוב נמצא עצמנו במצב שהאופוזיציה הישראלית וגרורותיה בקואליציה הם בכלל הקואליציה של מחמוד עבאס...
ואולי לשם שינוי הם מתחילים להבין שהמערכה על ארץ-ישראל מתקרבת להכרעה, שלא תהיה תואמת את האוטופיה המדינית והחברתית שלהם, או שהם מתחילים להבין שהמציאות והמציאות המדומיינת שלהם מתרחקות במהירות גוברת זו מזו. ואולי מצבם גרוע אפילו יותר, והם סבורים שעוד קצת רוח גבית לטרור ומנהיגיו מצידם, והעם בישראל "ישבר" יכיר בגודל השעה יכרע ברך לעבר מכה ויתפלל למחמוד עבאס המושיע ומוחמד נביאו.
אלמלא חשו בשרידי אינסטינקט ההישרדות הפוליטית שלהם, על-רקע חטיפת שלושת הנערים שמוטב יבלמו את הביקורות האנטי-ממשלתיות לפחות יומיים בטרם יחזרו להציף את הציבור בטענות ובהאשמות הרואות בממשלת ישראל את מקור כל הרעות החולות שלנו, בוודאי היו מתחילים בכך בעת ובעונה אחת עם פרסום המקרה בתקשורת. הסקלרוזה המתקדמת שתקפה אותם למן היום השני לחטיפה, השכיחה מהם במהירות מיהו החוטף ומיהם החטופים. היום הבא שלאחריו כבר עמד בסימן שכחת המושג סולידריות לאומית בשעת חרום, ולמן היום הרביעי נמחק הזיכרון הנדיף שלהם כליל ומאז אין הם מחמיצים הזדמנות להחמיץ כל ביטוי של פטריוטיות אמיתית. שקרנים פתולוגיים הפכו פתאום לרודפי אמת וצדק אובססיביים. המוצלחים ביותר במחנה ניתחו בדקדקנות את שאלת הכשל הטלפוני, את שאלת השימוש בטרמפים ואת שאלת ההתישבות בכלל - אם כבר, אז כבר.
העובדה שהחטופים טרם נמצאו ביום השישי לחיפושים, המיסה את כל הריסון שכפו על עצמם בקושי רב ב-24 הדקות הראשונות אחר הוודע דבר החטיפה ופיתחה את חרצובות הלשון וכרגיל בסיוע התקשורת חסרת האחריות והרגישות, הם מציפים את כולנו בתשפוכת של שידורים, מילים וראיונות-סרק, שכבר מהיום השני היו לזרא לכל מי שאינו פגוע-נפש.
"למה הם נסעו בטרמפים" ומרגע המתחיל מחול השדים של ביקורת לשם ביקורת, כל המטרות והצרכים האחרים מתגמדים, גם כאשר עוסקים בחיי אדם. לנוכח התנהלות האופוזיציה, מתגנב ללב החשש שהפוליטיקה הקטנונית גוברת כאן גם על שיקולי פיקוח נפש, וכי הסיבה לזלזול היא שמדובר בתושבי "השטחים" ולא ב"ילד טוב ירושלים", למשל נוסח
גלעד שליט. במה מסייעת פטפטת חסרת שחר זו לחיפושים או להתמודדות בטרור ובתשתיותיו. מרגע שקילקלו להם המתישבים את קמפיין ה"למה הם נסעו בטרמפים?" וגם המשטרה הצליחה להתעשת מעט ולהודות שהטיפול בשיחת הטלפון שהודיעה על החטיפה לקה ב"שמץ של מחדל", נגמרה החגיגה, ועכשיו אפשר כבר לדבר על לא הגדיל מדי את היקף המבצע - הגנה אקטיבית על החמאס - ולא לבקר את מחמוד עבאס כי, זה "עלול להחליש את מעמדו ובעצם כל מה שהממשלה תגיד "כן" הם יגידו "לא" כי באין סולידריות כל פרוורסיה מוסרית היא "IN". בקצרה: טירוף מערכות אמיתי.
ופתאום התגנבה למוחי המחשבה שהדברים יותר מדי מתואמים. לאחר הפישול הקולוסלי בבחירות האחרונות לנשיאות בהצגת מועמד שיש עימו "ספק", רק הוראות מגבוה, למשל מ"הבית האדום" בוושינגטון - לפנים הבית הלבן שבינתיים הסמיק מבושה - לטרטר את הממשלה וצה"ל ולהפריע לתפקודם, לשגע את הציבור בשטויות ולערער את ההסכמה הלאומית בכדי לפגוע במורל, לשמור מכל משמר את המאותרג התורן - מחמוד עבאס - לבל תיפול סערה משערות ראשו ארצה ולהכביד בכל מחיר על ראש הממשלה שלהם, משום שהבית האדום בוושינגטון אינו אוהב אותו - רק הוראה כזו יכולה לסנכרן גייס חמישי לפעול בתאום מופתי כל כך...
והשאלה הבאה, שיש לגביה חשדות והערכות אבל כרגע לא ממש הוכחות, מתי תעורר "היפהפיה הנמה" ותתחיל לנהל את העניינים ביד רמה, נניח כפי שהיה עושה המאותרג של אתמול -
אריאל שרון?! התנהלות ראש הממשלה נסתרת מבינתי; יש לו גייסות אבל הם מוחזקים במקרר.
אינני שותף סוד עד כדי שאוכל לשפוט כמה יעילה ונחוצה הפעולה לריסוק תשתית החמאס ומה ההצדקה המלאה לבצעה דווקא עכשיו. ברור שתשתית זו התחזקה בתקופה האחרונה, ברור שהרשות נמנעה מפעולה נגדה, אף-על-פי שהיא מסכנת את הרשות וברור שהדבר מסייע במידה כזו או אחרת לחיפושים. אבל ללא מדיניות ברורה ומוצהרת של הממשלה בשאלת הטיפול בחטיפות מהיום והלאה, ללא ניטרול משפטי חד-משמעי של בג"ץ מהיכולת לשבש כל מהלך שתבחר בו הממשלה כדי להלחם באחד האיומים האסטרטגיים של הטרור עלינו, וללא הסברה טובה של המדיניות ושל הרציונל העומד מאחוריה, יעילות הפעולה הנוכחית מוגבלת וזמנית.
האביב הערבי אנו בצומת "T" וניתן לפנות ממנה ימינה אם המנהיגות הלאומית שפויה, או שמאלה, אם היא אינה שפויה.
ימינה, משמע שמירת שליטה של ישראל על יהודה ושומרון וכפועל יוצא מכך שמירה על חופש פעולה מול כל התפתחות שלילית אפשרית בירדן. באסטרטגיה הישראלית הייתה ירדן במפורש או במשתמע מדינת-חיץ מול החזית המזרחית, כזו הייתה גדולה ומאיימת; ודי אם נזכיר את הפעילות הישראלית ב-1970, שאיפשרה לחוסיין להתמודד עם האיום האש"פי-סורי. כשתפסיק להיות כזו, תהפוך מיד לגבול המזרחי שלנו. ההתפתחויות ב"חליפות הסונית החדשה של עירק, סוריה ולבנון" ההולכת ומתהווה לנגד עינינו כשלב חדש ב"אביב הערבי", מרמזות על אפשרות ראלית ביותר. וכשהיא תתרחש, יחזור בגדול האיום הקונבנציונלי-טרוריסטי משולב בחזית המזרח. שמאלה, משמע עוד הרפתקה אסטרטגית והפעם הרפתקה מסוכנת הרבה יותר מזו של "
הסכם אוסלו".
בינתיים, תוך כדי כתיבת הדברים, שמעתי על ההצעה של לפיד וחבריו לראש הממשלה ל"ועידה" מזרח תיכונית לקידום העניין הפלשתיני בהשתתפות כל מי שעומד מאחורי הסרבנות המתמשכת שלהם. אינני משוכנע שאני מבין את עומק הרעיון: האם היאוש של לפיד מכשלונותיו במדיניות הפנים ובמילוי הבטחותיו לבוחר הם שמעבירים אותו על דעתו, או שזו "התחייבות פנימית" שלו לגוש השמאל במפלגתו, והוא סומך על ראש הממשלה שיטרפד אותו ויציל את לפיד מעצמו. כך או כך זו הכנסת ראש בריא במידה רבה, למיטת חולה אנוש. הצעת לפיד היא חלופה מוזרה להצעה גאונית אחרת של לבני. לבני חותרת לסיים במהירות את המו"מ עם מחמוד עבאס, שאומר בעצמו שהוא על סף פרישה, בנימוק שזהו "אינטרס ישראלי", ובעצם היא מגדירה אינטרס ישראלי הגירה של מיליוני ערבים לאיו"ש, והצבה של גייסות סלפים גלויים וסמויים על גבול כפר-סבא; קצת קשה להאמין שאלו הם מנהיגנו לעת הזו וזו הבנתם האסטרטגית.
אם ישראל לא תתחיל לחשוב כמדינה ריבונית, שהשיקולים המכריעים במדיניותה אינם שביעות הרצון של קרי החולף, האמונה העיוורת של לבני בפטה מורגנה מדינית או המצוקה הפוליטית של לפיד, אלא שיקולי הביטחון הבסיסיים. אם לא תתחיל לחשב את כל מהלכיה במונחים של יכולת הגנה אפקטיבית ולא של ניירות פורמליים שאים להם כיסוי אופרטיבי. אם לא תכים עצמה מעשית ומנטלית למצב שבו ההצהרות האומרות שישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה הוא מציאות קונקרטית - אוי לה!
עושר הנפט מבלי להרחיב בנקודה זו, נראה לי שההתפתחויות בחזית המזרחית מצביעות על שלב נוסף בהתגשמות תחזיתו של הנטינגטון - העולם נע לעבר התנגשות ציביליזציות, ובדרך להתנגשות בין המערב הנוצרי לאיסלאם, יעברו המזרח התיכון וקידמת אסיה שלב של מאבק דמים בין השיעה לסונה שאת תחילתו אנו רואים כיום בעירק וסוריה. ליבת השיעה היא אירן, ולהערכתי תוכנית הגרעין שלה קשורה במאבק זה (כשם שקשורה בו ההערכות הגרעינית של סעודיה), בין היתר בגלל היתרון בגודל, במספר האנשים ובעושר הנפט, בין שני הזרמים. המערב עדיין פוסח על הסעיפים, אבל הוא ישאב פנימה בעל כורחו, במיוחד אירופה. דווקא משום שישראל אינה מעצמה עולמית, היא חייבת לקחת בחשבון תהליכים אלה, גם אם לא יתגשמו במלואם מסיבה כזו או אחרת, וגם אם יבוששו לבוא; ואם יואצו - קל וחומר כך. יש לנו מרחב תיקון וחזרה צרים מאוד, לכן אסור לעסוק בניסויי סרק נוסח תוכנית ההינתקות בעזה (ועליית החמאס לשלטון בה), או הכשל האדיר בלבנון מול החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. בקונטקסט זה ניקוי איו"ש מתשתיות חמאס הוא מהלך נכון, הפקרת השליטה בשטח למחמוד עבאס היא שגיאה קולוסלית.
שליטה או "הכלה" של מצב קשורים בין היתר בעובדה שאנו יכולים לכוון אירועים ולשלוט בעוצמתם במהירות גדולה ובמחיר סביר. חטיפה, כבר נאמר, היא פיגוע אסטרטגי, שמשב יכולת זו אם לא מנטרל אותה לגמרי. לכן, כל מה שעושה ישראל וגם מה שעדיין לא עשתה אבל היא עומדת לעשות צריך להתבסס על שתי רגליים: א. מציאת החטופים בחיים; ב. יצירת תמריצים שליליים חריפים מאוד נגד שימוש חוזר בחטיפה, כאמצעי סחטנות נגד ישראל. אם הטרור מכוון לסחוט מממשלות מדיניות בלתי-רצויה להן על-ידי הפעלת אלימות נגד אזרחים, זריית פחד ושיבוש סדרי חיים, חטיפה היא "האימא של הטרור". התנהלות האופוזיציה והתקשורת בישראל בימים האחרונים בזויה, אנטי-לאומית ומזיקה ביותר, ואל יסתתרו הצבועים מאחורי "זכות הציבור לדעת", חופש הדיבור והצורך לשמור על האתרוג התורן מחמוד עבאס לפני כל שיקול אחר - ההפך הוא הנכון.
