לכאורה קיימת כביכול הסכמה מודעת שיש להפריד את הזכות ל
חופש הביטוי מהדעות והמחלוקות בפוליטיקה. ואילו דווקא רוב אלה המטיפים ודוגלים בחופש הביטוי ללא צנזורה ועריכה אידיאולוגית, הם אלה שפוסלים את חופש הביטוי מאלה שמבקרים אותם.
עקרון חופש הביטוי אצל חלק "מאנשי העילית" התדרדר והפך לחופש השיסוי והביזוי של כל אלה שלא בדעתם ולטעמם. בשם כל הערכים והעקרונות הנעלים הם תובעים לעצמם את חופש הביטוי המוחלט, אבל מונעים ופוסלים את חופש הביטוי של אחרים שאינם ראויים לדעתם. הם תובעים את חופש הביטוי האבסולוטי לעצמם, אך מונעים זאת מזולתם.
כל פטפטת של הגיגים תמוהים, הנכתבים ע"י אנשי רוח בעיני עצמם, הופכים לדעתם למסר אל "פואמה פדגוגית", הראויה לפרסום והערכה. ואילו דעותיהם של פרופסורים ואנשי רוח המשתייכים ל"מחנה הלאומי" והדתי הם פשיסטים וגזענים ולא ראויים לפרסום.
נוסחת חופש הביטוי של "אנשי העילית" קובעת כי אנשי השמאל בפוליטיקה הם תמיד אנשי חזון ופתרון נכון. ואילו אנשי הימין בפוליטיקה הם תמיד אנשי כשלון, חידלון וריקבון. זהו חופש הביטוי הסלקטיבי שלהם.
כל דעה ואמירה מקובעת ומיושנת של אנשי "התרבות המתקדמת" הופכת לדעתם למסר תרבותי של שלמות הומניטרית נעלה. ואילו דעותיהם של מתנגדיהם הם "סיסמאות לאומניות קיצוניות" זהו חופש הביטוי הסלקטיבי.
מי ראוי לחופש הביטוי ומי ראוי לגינוי בעיני "הליברלים הסלקטיבים" פרופ' במדעי המדינה שתומך בחרם אקדמי על ישראל, ראוי לחופש הביטוי. ואילו אלה שמגנים אותו ראויים לגינוי.
מורה בישראל שמאשים את צה"ל כצבא כובש ולא מוסרי, ראוי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שמבקרים אותו ראויים לגינוי. אותו המורה אומר כי ישראל היא מדינה של הפלשתינים. הוא זוכה לתצלום ענק ומאמר תמיכה בו ב
הארץ, כגיבור "פדגוגי הומניסטי".
משפטן שמאשים את ישראל בביצוע "
פשעי מלחמה", ראוי ל"חופש הביטוי"; ואילו אלה שמבקרים אותו כמסית ראויים לגינוי.
"פעיל שלום" המאשים את ישראל "כמדינה גזענית ופשיסטית", ראוי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שמבקרים אותו כמסית ראויים לגינוי.
דוקטור לפילוסופיה מדינית שנאם נגד ישראל, בכנס הזדהות עם הנאכבה (האסון) הפלשתינית זכאי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שמאשימים אותו כמשת"פ של אויבינו ראויים לגינוי.
זמרת פוליטית מאוד ידועה ששרה לכבודו של האפיפיור הקטולי והשמיטה "קטע פוליטי" משירה של נעמי שמר, בהופעה אחרת, ראויה ל"חפש הביטוי". ואילו אלה שלא מעריכים אותה ואת זמרתה ראויים לגינוי.
פרופסורית לחינוך שמארגנת ומשתתפת בכנס הזדהות עם הפלשתינים באירופה, דווקא ביום העצמאות בישראל, זכאית "לחופש הביטוי". ואילו מתנגדיה כאן בארץ שרואים בה משתפ"ית עם אויבינו ראויים לגינוי.
עיתונאי "לוחם שלום" ידוע שמפרסם יום יום מאמרים המאשימים את ישראל ואת צה"ל בביצוע כל הזוועות האיומות נגד הפלשתינים ופוסק שישראל היא מדינה פשיסטית ומצורעת זכאי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שרואים בו תועמלן של אויבינו היושב בתוכינו וכותב נגדינו, ראויים לגינוי ולא לחופש הביטוי נגדו, בעיתון הארץ בו הוא כותב.
אמן עיצוב ידוע פרסם בעיתונות כרזות שטנה ארסיות נגד
בנימין נתניהו ואריק שרון והשווה אותם לרודנים איומים בהיסטוריה. הוא זכה ב"חופש הביטוי" ואפילו בפרס ישראל, אולם מבקריו ראויים רק לגינוי.
השמאל התרבותי והפוליטי הקיצוני מנותק מהרוב בשמאל ובימין
הקומיסרים של התרבות, מטיפים לפלורליזם תרבותי וחופש הביטוי, כביכול לכולם בתנאי שהוא תואם את דעתם וטעמם. כל ביטוי וכל דעה שאינה על-פי "הקריטריונים" של אלה שהמליכו עצמם ל"פוסקי הדור" אינה ליגיטימית ואינה ראויה בעיני שליחי "התרבות המתקדמת".
צביעות והתנשאות של חבורת מנופחים כלפי כל סביבתם. כל החבורה הזו של השמאל הקיצוני בפוליטיקה ובתרבות המשוכנע שהוא התגלמות התבונה והחוכמה המושלמת, עדיין לא השלים עם העובדה שהוא מנותק ולא מקובל על הרוב הנורמטיבי והפטריוטי גם בשמאל הציוני וגם בימין הלאומי.
