"ליברמן בנט ולפיד אינם מתאימים לרשת את נתניהו כמנהיגים לאומיים, אבל יש להם מספיק כוח לשחוק את מעמדו...", כותב
אמנון לורד1. אני מקבל אבחנה זו גם על-פי ההתנהלות של אישים פוליטיים אלה במיוחד בעת האחרונה, וגם מתוך התבוננות בסקרים של הזמן האחרון (למשל: ערוץ 10, 7.6.14), שמשקפים עמדות של הציבור בסוגיה זו; אבל זה רק צד אחד של המטבע.
הצד השני הוא שהימין, שחייב להיות מודע היטב לכך שגורל ארץ-ישראל על כף המאזניים וגורמים בארץ ובחו"ל חותרים באינטנסיביות להטותו נגד כוונות הציונות ונגד השקפת העולם הלאומית שבמוקד ההוויה של הימין - נוהג כאילו הוא אוטיסט שאינו מבחין בין ימינו לשמאלו. הימין מתנהל כאילו השאלה המרכזית שלפניו לעת הזו היא איזה ח"כ יהיה סגן שר או יו"ר וועדה לפני איזה ח"כ אחר; ובמילים אחרות כאילו אין לו שליחות אחרת, או כאילו מובטח לו השלטון מדאורייתא.
נתניהו פסיבי מדי כבר זמן רב. הליכוד עוסק בהבלים, והימין כגוש פוליטי נראה יותר כאוסף מקרי של קבוצות של אינטרסים שכונתיים, שעה שעל הפרק שלוש הכרעות מרכזיות וגורליות לישראל, ובעיה בלתי-פתורה שעומדת דרך קבע לפתחה של ה
ממשלה:
א. הבטחת שליטה יהודית בארץ-ישראל המערבית, ב. הגרעין האירני והאיום האסטרטגי של האיסלאם הפונדמנטליסטי, ג. שמירת המשך ההגמוניה הפוליטית של גוש הימין-מרכז, שהיא תנאי ליכולת למנוע ביצוע מדיניות של הפקרת ארץ-ישראל, והבעיה הכלכלית-חברתית הרחבה של יוקר המחיה; והימין - ישן.
למרות שנתניהו נחלש בשנה האחרונה ומבצע משגים לא מבוטלים במדיניות הפנים ובכלל זה בתהליך בחירת הנשיא, עדיין מתאים יותר מאחרים להיות מנהיג לאומי. אולם, השאלה המהותית אינה אם הוא מתאים אלא עד כמה הוא מממש בפועל התאמה זו; בנקודת הזמן הזו יש לי ספקות לא מבוטלים בכך.
ארבעת הנושאים הנ"ל מפצלים את הגושים הפוליטיים, אבל לא באופן הרמוני ומלא. לצד סוגיות פרסונליות, תדמיתיות, ויומרניות של מנהיגי הקבוצות, פועלים שני גורמים כלליים שתורמים להגברת הפיצול: אי-בהירות לגבי מיצובו של ראש הממשלה על הסקלה ימין-שמאל, ורפיון הידיים היחסי וחוסר המיקוד שהוא מגלה בטיפול בכל אחד מנושאי-הליבה הנ"ל.
בכל אחד מהנושאים נדרש מהלך שובר-סטגנציה ומהלך כזה כשלעצמו הוא מהפך; תהליך מתגלגל של מספר מהלכים כאלה הוא "רעידת-אדמה". היתרון של תהליך מתגלגל הוא שכל שלב בו מחייב מתיחה ניכרת של היכולות הלאומיות בצורה שונה ובמינון שונה, ואינו מותיר זמן ומשאבים לעיסוק-יתר בצעדים האחרים. משיושלמו צעדים אלה, תהיה המציאות הישראלית והאזורית שונה משמעותית ממה שהיא כיום, בחלקה בהשפעתם ובחלקה בשל השתלבותם בדינמיקה האזורית.
נתניהו, הימין וסוגיית איו"ש אנו עומדים בעיבורו של מצב התפוררות של קונספט "שתי המדינות" - כל אחד ונקודות הבוחן שלו. רוב הציבור מבין לאן באמת חותרים הערבים, ומתחיל להפנים שסיפור הבלהות הדמוגרפי אינו באמת כצעקתה. רבים מתחילים להבין את הקונטקסט הרחב של הדינמיקה המזרח תיכונית ואת התפקיד השולי לאזור שממלא בה הסכסוך הישראלי-פלשתיני מול מאבקי-שליטה אחרים, רחבים הרבה יותר.
ובמקביל, הציבור מחפש להשתחרר מהנטל שכופה על ישראל המצב באיו"ש, אך מבלי ליטול סיכונים מיותרים; וכאשר אין פתרון מוסכם, דרוש פתרון יזום על ידינו. סביב תובנות אלה מתפתחות נוסחאות מימוש שונות, שכולן מכונות כך או אחרת: מהלכים "חד-צדדיים", "תוכנית-היפרדות", "סיפוח חלקי", "מדינה זמנית עם גבולות לא סופיים", "הפרדה פונקציונלית" וכ"ב. השאלה בכל אחת מתוכניות אלה היא
לאן מוכוונים מהלכי ההמשך בתודעתם של הוגי ויוזמי הפתרונות הזמניים הללו. להערכתי, אצל לבני, לפיד, מופז, ואפילו הרצוג, המהלכים מוכוונים לחזור במוקדם או במאוחר, כך או אחרת לתוכנית "שתי המדינות". כל אלה שמכוונים לפתרון זה, יגיעו אליו כאשר אין שום תחמושת מדינית, טריטוריאלית או אחרת, משמעותית באמתחתם.
ואם לא השיגו דבר כשכל התחמושת עמדה לרשותם, לא ישיגו מעמדת נחיתות מובהקת את מטרות היסוד של ישראל: הכרה במדינת לאום יהודי, שלום עם העולם הערבי, גבולות ביטחון והסדרי ביטחון, קץ הסכסוך והתביעות, ירושלים כבירה בלתי-מחולקת, אין זכות שיבה וכו'. כלומר, התוצאה לישראל תהיה גרועה מהמצב הקיים.
סכנה מוסווית בגישות אלה היא דווקא הסכנה הדמוגרפית, שעד לא מכבר שימשה תחמושת כבדה בידי מצדדי המו"מ שכשל שוב לא מכבר. תוכנית שתי המדינות התימרה להחליף את זכות השיבה לישראל, בזכות שיבה למדינה הפלשתינית שתקום לצד ישראל. אולם בתביעה המקורית לשיבה, דובר בחזרת "פליטים" לבתיהם, וניתן היה להתווכח על מיהו פליט, וישראל הייתה מבקרת כל מהלך כזה בדקדקנות יתרה.
אף על-פי כן, היוותה דרישה זו "קזוס בלי" מבחינת ישראל ובצדק. כאשר יהיה מדובר במדינה לצד ישראל, יקבעו שלטונות אותה מדינה מי רשאי לחזור, ותוצאה עשויה להיות חזרתם כביכול או הגירה מוזמנת דה-פקטו של מיליונים לאיו"ש. אם היה מי שדאג בנוסח הקודם למאזן הרוב היהודי-ערבי ממערב לירדן במדינה מושתת על המצב הקיים באיו"ש ובישראל, במצב החדש יהיה המאזן גרוע פי כמה וכמה. שום גדר, שום נייר הסכמה ושום הבטחות מוקדמות, לא יעמדו במבחן הכמיהה הערבית ל"חיסול תוצאות התוקפנות היהודית".
מבחינה דמוגרפית התוצאה תהיה קטסטרופלית, מפני שהפלשתינים יממשו את תוכנית השיבה שלהם בשלבים, ובסיוע של ישראלים שוטים. רק ישיבה ישראלית קבועה על קו הירדן יכולה למנוע זאת.
הדרך היחידה למנוע התפתחויות אלה היא זו שמוצעת כשלב הראשון ע"י "הבית היהודי" - סיפוח גושי ההתישבות, עיבוי מזורז שלהם וקביעת גבולות הביטחון ובכלל זה קו הירדן כחלק מהמהלך המונע קטסטרופה דמוגרפית.
בהמשך ניתן יהיה להסכים ולבצע הסדר סביר עם הערבים באיו"ש (ירדנים, ותושבי איו"ש), לאחר שאלה יבינו שזו האופציה הטובה ביותר מבחינתם. היה ולא יושג הסדר, תבצע ישראל מהלכים חד-צדדיים משלימים לעיצוב פתרון אשר שומר על האינטרסים שלה מבחינת הביטחון הלאומי (ריבונות), ומעניק לתושבי השטח זכויות אדם מלאות תחת ממשל עצמי - חלוקה פונקציונלית תחת ריבונות ישראלית. ביצוע של מהלכים חד-צדדיים ובלתי-הפיכים המשרתים את ביטחון ישראל, הוא תמריץ חיובי לערבים להתפשרות על ההמשך.
ביצוע צעדים חד-צדדיים המחלישים את ישראל ומשאירים דלת פתוחה למימוש תוכנית שלבים ערבית, הם תמריץ שלילי לערבים להתפשר וסכנה אדירה לישראל.
הצהרתו האחרונה של לפיד בכנס הרצליה, לפיה גם סיפוח של ישוב אחד באיו"ש יביא לפירוק הממשלה, היא אתגר לבית היהודי אבל היא
קריאת תיגר על ראש הממשלה. וקריאת תיגר חייבת להענות במעשים ולא בדיבורים. כאן חייב ראש הממשלה לפעול בכמה מישורים, אם הוא אינו רוצה שהמהלך של לפיד יהפוך למפולת שלגים במעמדו.
ראשית, ולאו-דווקא לפי משקל החשיבות היחסית, חייב רה"מ להרגיע את הבית היהודי,
משום שהבית היהודי הוא בן-ברית פוליטי מדיני מרכזי של הליכוד (ראה בהמשך), בעוד לפיד הוא יריב מובהק ושותף פוליטי זמני בלבד.
שנית, בדברים אלה לפיד מאתגר את מעמדו של ראש הממשלה, משום שאם האחרון אכן חושב על צורך בהיפרדות מהפלשתינים כפי שהתבטא, אבל אופן הביצוע עדיין פתוח לדיון עם שותפיו הפוליטיים - ושותפים מובהקים הם תנאי הכרחי ליכולתו ליזום ולנהל מהלך שבו הוא מוביל את העיתוי ואופן הביצוע -
הווטו המוקדם של לפיד על חופש התימרון שלו, הוא בלתי-נסבל ודסטרוקטיבי. שלישית, האופן בו ינווט רה"מ את דרכו מנקודת הזמן הזו והלאה, תקבע את מעמדו גם בליכוד.
ברור שלפיד פועל כיום כפי שפעלו קודמיו במרכז הפוליטי הנזיל של ישראל - שרון ואולמרט - וכפי שפעל ברק בשמאל - מינוף הנושא המדיני כמפלט מפני כשלים פוליטיים או הסתבכויות אישיות.
בוז'י הרצוג פועל כיום באותו אופן. ראשית הוא מבין שבתחום הכלכלי-חברתי כאופוזיציה אין לו נשק אפקטיבי, שהרי כל הכלים בידי ממשלת ישראל, והכרזות חסרות תכלית רק מגחכות את מעמדו.
מאחר שבחר לא להצטרף לממשלה, הפסיד את הקלפים הללו. כמי שמבקש להזכיר לכולם את נוכחותו, הוא מנסה לקושש כותרות ותשומת לב באמצעות הצהרות מדיניות
שאולי יניבו גוש שמאל-מרכז
שאולי הוא יעמוד בראשו. אם יטרוף ראש הממשלה את קלפיו באמצעות בחירות מוקדמות כחלק ממהלך כולל גדול, יהיה הרצוג צפוי לגורלה הפוליטי של יחימוביץ'.
ללפיד כחבר מרכזי בממשלה ושר אוצר יש יתרון מובהק על הרצוג, משום שיש לו פוטנציאל להשפיע גם בנושאי פנים וגם בנושאי מדיניות חוץ וביטחון. אולם, לפיד שכשר אוצר נכשל עד כה בתפקידו להלחם מלחמה אפקטיבית ביוקר המחיה, ובהבטחתו ערב הבחירות להיטיב את מצבו של מעמד הביניים, פונה לדרכם של שרון ואולמרט וברק -
הימלטות מדין הבוחר באמצעות הקשחת עמדות בתחום המדיני; אסור לנתניהו לאפשר זאת.
בפני נתניהו עומדים בתחום הצורך לקדם מהלכים מדיניים באיו"ש באופן חד-צדדי מספר אתגרים: ללכד את השורות בליכוד, לישר הדורים עם השותפים הטבעיים ובכלל זה ש"ס ויהדות התורה, להחזיר את כחלון ללכוד או לצרפו לגוש כנ"ל בתנאים מוסכמים כשחקן מרכזי בתחום החברתי (שהוא גם אחד התיקונים הדרושים בליכוד), לתקן את הקילקולים עם ליברמן ובנט וללכד את הימין לכלל גוש רחב ככל האפשר סביב תוכנית עבודה בארבעת הסעיפים המרכזיים הנ"ל.
ניסיונות להגביל את נתניהו ולהפיל את הממשלה, ילכו ויתרבו ככל שארבעת האתגרים הנ"ל יעמדו בפני שלבי ביצוע. במצב כזה צריך נתניהו להיות חופשי ללכת לבחירות חדשות מהירות, כשהוא מציג לציבור תשובות קונקרטיות בכל אחד מהנושאים המרכזיים. נתניהו חייב להגדיל את כוחו בתוך הליכוד ואת כוחו של הליכוד במערך הפוליטי הישראלי.
אין לו זמן רב לכך ובמצב הקיים אין לו שום דרך אחרת זולת שינוס מותניים וליכוד השורות בגוש הימין בשיתוף עם החרדים. אל לו להתפנות עתה לעיסוק בשאלת זיהוי מידת ימניותו של כל אחד מחברי הליכוד. הרבה יותר חשוב עתה הוא להגדיל את מספר התומכים והפעילים בתוכנית עבודה כוללת בנושאי היסוד.
אל לנתניהו להוליך שולל את חברי הליכוד, לא במתכונת שרון ולא בשום מתכונת אחרת; לא תהיה לו מחילה על כך.
אם הוא אינו מוכן לעמוד בראש גוש הימין ולבצע את מדיניות הליכוד, יאזור עוז, יקום ויעזוב עתה. שכנוע גוש הימין באשר לדרכו, נחישותו ללכת בה ויכולתו להוציאה לפועל, הם מבחני חייו הפוליטיים כיום.