התביעה המוסרית היא טבעית בכל נברא שנשמת אלוקים באפו. הנשמה תובעת מהאדם את הצדק והטוב. אומנם כיוון שנטיית האדם היא לזהות את מרכז חייו עם נטיות החושים הטבעיים, נתפסת התביעה המוסרית ככובלת וכובשת את הטבע.
הביטוי "מוסר" קרוב ל"פִּתחת למוסרי", הרוכב כובל את סוסו על-ידי המוסרות, וכך גם נראה שהמוסר כובש ומכניע את טבעו של האדם ובכך מנהיגו.
אמנם ביטוי נוסף הקרוב ל"מוסר" הוא "לייסר", והרש"ר הירש מבאר שמובנו כמו ליישר. וכאן ניתן להעמיק יותר במקומו של המוסר, ולומר שאינו בא רק להנהיג את האדם אל הרצון האלוקי ולהסית אותו בכך מטבעו העצמי, אלא שטבע האדם הפנימי הוא אלוקי ופונה אל הטוב, "מה הקב"ה טהור, אף הנשמה טהורה" (ברכות י').
המוסר בא ליישר את האדם אל טבעו הפנימי הטהור, והדרך היא לאחוז במוסרות ולהנהיג את הטבע החיצוני שנמשך אל הנטיות החומריות; אבל מטרת ההנהגה היא ליישר את האדם אל טבעו העצמי, "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך", אב המייסר את בנו אינו מיישר אותו לרצונותיו שלו אלא אל טובת בנו.
על-פי הבנה זו, התורה כולה היא מוסר אלוקי המיישר אותנו אל טבענו האלוקי. "שמע בני מוסר אביך" - זו תורה שבכתב, "ואל תטוש תורת אמך" - זו תורה שבעל פה; וכפי שאמר הפסוק (דברים ד', ל"ו) "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך", ומתרגם אונקלוס "לאלפותך", כלומר ללמדך. וכן (דברים י"א, ב'): "כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלוקיכם..." וגם כאן מתרגם אונקלוס "ית אוליפנא", היינו התורה. כלומר: התורה בכל אמירותיה היא האמירה המוסרית העמוקה המיישרת אותנו אל הטבע העמוק של עצמנו, המכוון אל רצון ה' המייסד את המציאות - הסתכל בתורה וברא את העולם.
שני דברים מרכזיים אנחנו לומדים מכאן על ערכו של המוסר ומקומו.
א. המוסר במובנו העמוק איננו תוצר אנושי, המביא לידי ביטוי רק את התובנות של האדם העכשווי לפי ערכי חייו העכשוויים התואמים את רמתו הרוחנית-מוסרית כאן ועכשיו, אלא המוסר הוא התורה הבאה מן השמים, המייסדת את הארץ ומובילה אותה לתעודתה, כך שהיחס אל ההווה הוא מתוך אמות המידה העתידיות שאליהן מובילה אותנו התורה ("כאשר ייסר איש את בנו" - באמת המידה של בנו נראה הדבר כואב ולא מוסרי, אבל האב פועל ומדריך את ההווה מתוך המבט העתידי).
ב. התורה מיישרת את האדם ומחברת אותו אל עומק טבעו שיצוק על-פי המגמות היותר טהורות ורחוקות של המציאות.
המוסר הוא מוסרות המושכות את הטבע החיצוני ומיישרות אותו אל הרצון האלוקי החקוק בטבענו הפנימי, "אשרי העם שככה לו".