במשך שנים רבות האמינו כולם כי השיטה הדמוקרטית, תתנחל לבסוף גם במדינות ערב וגם בלבבות תושביהן. שהרי כבר הוכח כי סוף הקפיטליזם לנצח. ומה טבעי יותר מההנחה כי כולם יאמצו לבסוף את נוסחת ההצלחה הזו, שהיא בבסיס כיסופי נפשו ואופיו של האדם באשר הוא. ואכן מאז תמה מלחמת העולם השנייה, רמת החיים במערב עולה ללא הפוגה. להוציא משבר כלכלי מוגבל בהקפו ב-2008 - 2009, הביאו פיתוחים טכנולוגיים חדשים ושיטות ייצור משוכללות, את רמת החיים במערב לשיאים חדשים. מנגד מסתבר כי המהפכות החברתיות לא יצרו אדם חדש.
מול הרצון הבסיסי של האדם באשר הוא, לזכות ברמת חיים סבירה, אין בנמצא כוחות אחרים, מהפכניים שיציעו לו אידיאולוגיה מושכת אחרת. בגוש הסובייטי תהו מיליונים, עשרות שנים האם ימשיך השלטון להוביל אותם מאכזבה לאכזבה. נפילתו בשלהי הפרסטרויקה, מעשי ידיו של גורבצ'וב (1987 - 1991), הייתה הגשמת משאלת לב, שסחפה את הכל בתהליך דרמטי, ענקי. רעידת אדמה שזיעזעה שני שלישים מהגלובוס. הגוש הקומוניסטי הענק, חבר למעשה למערב באימוץ השיטה הקפיטליסטית, שנואת נפשו לשעבר. דווקא בעולם הקומוניסטי החמוש עד לשיניו חלה התפנית ללא מלחמה, ללא צחצוח חרבות. כמויות הנשק האדירות שצברו שתי מעצמות העל, לא ניבאו טובות למין האנושי. והנה נתבדו כל הנבואות השחורות והעולם הקומוניסטי - הרכין את נשקו ודגליו מרצונו וחבר לזה הקפיטליסטי הדשן והשבע.
מה פלא שרבים סברו כי מדובר רק בשאלה של זמן, עד שגם במזרח המוסלמי יחברו לאותה שיטה מנצחת ולאותו סגנון של ניהול כלכלי מצליח?. ובאמת חלקים גדולים בעולם המוסלמי נטועים היום במערב. אינדונזיה, מלזיה ועוד ארצות, הינן מוסלמיות למשעי. אבל אין בהן להט החרב המתהפכת, זו הבזה לחיי אדם באופן קיצוני, זו הטובחת במיעוטים חדשים לבקרים וזו המדכאת את האישה באופן קיצוני. נכון, הדמוקרטיה היא בערבון מוגבל ואינה מושלמת, גם כאן יש פגיעות, נדירות אמנם, במיעוטים, אבל הכיוון ברור. הנאמנות לשיטת המשטר הדמוקרטי לא תפוג כאן.
והנה מתברר כי החוקיות הזו שכולנו למדנו לבטוח בה, פג כוחה דווקא כאשר מדובר במדינות ערביות בהן היו ניסיונות "להשתיל" פוליטיקה חדשה, דמוקרטית. כולם בוחרים בכולם. הניסיונות הפתטיים במיוחד החלו לפני כ-11 שנה בעירק (2003), כאשר צבא אמריקני כבש את בגדד. שם גם היה הכשלון הגדול ביותר. הסונים שהודחו ממוסדות השלטון החלו לפתוח במלחמת גרילה רוויית דם. כאשר יצאו האמריקנים מעירק לפני כשנה, הפך הדימום הזה לשטף דם. עכשיו הצטרף גם ארגון בלתי ידוע הקורא לעצמו "המדינה האיסלאמית של עירק וסוריה - ISIL". כבר בשבועות הראשונים של הלחימה זכה הארגון הקיצוני הזה להישגים מדהימים, כאשר כוחותיו כבשו את מוסול והצבא העירקי הניצב מולו מתפוגג. לנוכח ההישגים המפתיעים הללו אמרו דוברים של ISIL, כי בדעתם לייסד חליפות איסלאמית שתשתרע על פני סוריה ועירק גם יחד. הם פתחו במבצע לכפות על ההורים העירקיים באיזורים הנרחבים שנכבשו על ידם, למסור לכוחותיהם נערות בלתי נשואות, על-מנת לנצח נצחון דמוגרפי את אויביהם... ויש אומרים כי כבר נוצרה נוכחות של כוחות קטנים מארגון זה גם על גבול ירדן - עירק.
בעוד ממזרח לנו העולם כמרקחה, עיני כולנו נשואות אל הטרגדיה המונחת לפתחנו. חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון. טרם נמצאו החטופים בעת כתיבת שורות אלו. הדאגה לגורלם אופפת את כולנו. ועם זאת, אסור להסיח את הדעת מהחזיון הקשה והמדאיג המתפתח ממזרח. האם ממזרח תפתח הרעה?
בתהליך הזה העובר על עירק וזוחל גם לסוריה, יש "איים קטנים" של נחמה. המהלך הננקט על-ידי הכורדים בצפון עירק למשל, להשתלט על שטחים שנלקחו מהם, ולבסס שם את האוטונומיה שלהם, ראוי לתמיכה. האם ארה"ב שותפה להשקפה זו? או שמא שוב מנסים בכירים בבית הלבן לגבש מדיניות שגויה העוצמת את עיניה מראות נכוחה? האם יש סיכוי שמדינות ערב האחרות יגבשו מדיניות שתפעל לריסון המיליטריזם המוסלמי החדש, המאיים עליהן, או שמה שוב תענה התוקפנות הזו בלשון רפה?
ישראל חייבת להיות מעורבת בכל הדיונים ובכל ההחלטות הקשורות לתהליך האמור. אין לנו את הלוקסוס של ישיבה מהצד והמתנה לאחרים שיקבלו החלטות ברמה המדינית ואולי גם בזו המבצעית.