עיונים בספר השירים של עזרא ארואטי, "חובש הכובע הכפול", הוצאת עקד, 1994: הכובע הכפול של עזרא ארואטי הוא בעיקרו כובע שנדד לאורך הדורות, אות ברית, תו זהות שעבר מדור לדור. לכאורה הנופים והצבעים והדילוג בין הזמנים - כל אלה כאילו יוצרים רושם חיצוני ראשוני שהמשורר מחליף כובעים כעושה להטים, מחליף זהויות, רוקד בין הזמנים. לאמיתו של דבר, והאמת הזאת הולכת ונחשפת בכאב כצלקת אודיסיאוס, זהו גורל אכזר, המצרף הכול לאחדות אחת. כובע ההווה וכובע העבר, השיטוט בין הזמנים, הם רק עדות לכור-המצרף הנורא, שבו נוצקו ונוצקים היהודים באותן תבניות של גלות וחלומות גאולה. חלקו הראשון של הספר (עד עמוד 19) נאמר מפי המשורר הניצב מול זיכרון אחיו שנפלו בגיא ההריגה. הסודות האפלים מחפשים דרך לצאת: "סודות היו לי אך נמנעתי/ הס, עשרה דורות מאחוריי ועוד/ הדור שלי, עובר ימי גיהינום/ של ציידים ללא מעצור/ טבחו את בשרנו החי. (עמוד 7). המשורר מנסה לחיות הכול כאילו נולדת עתה, מנסה לטוות הכול כנושא תחושת כורח. כל חייו כמו מחכים להתפרקות הזאת: "היו חיי ענן טעון/ ברקים רבים וגשם אין" (עמוד 6). הנביאים אש בוערת עצורה בעצמות. ארואטי חש באופן דומה: "מי יעצור את סוּס הפרא/ הדוהֵר בתוך דמי". ה"דם" כמוטיב המלווה את שירת החורבן של ארואטי, לא רק כאיור לזוועות: "הפרג כבר צבעו נדם/ כדם שפוך מאלף פצעים" בעמוד 12 - הטבע מזדהה עם הכאב כמו בשירת הנביאים. הדם גם מאפיין של זהות - הדם הוא הנפש: "ירשתי דם מדם דוֹדִי/ ושם ירשתי גם ממנו" (עמ' 8). המשורר נושא את שם דודו שמת "בעת שובו משדות הקטל" ומחזור הדם הופך לאחדות גורל: המוות שהפיל את דודו אינו מניח למשורר האחיין. יש אותות לאסון הקרב: בוקר לאחר הדמדומים, הר מושלך אל מול עיניו מושלג ומבשר רעות, הבתים הקטנים זורמים ללא מוצא - ושוב מוטיב הדם: "ולא זָרם הדם בתוך בתינו/ כי זָרם הזמן וחיינו בכַפֵּנו" (עמוד 10). תחושת הכורח היא תחושת אחדות הזמנים, אחדות הגורל, תחושת שליחות. הרכּבות מן הבּלקן למחנות ההשמדה רודפות אותו: "התגלגלה רכּבת צרת הפסים...את בנֵי עמי אחַיי לדם..והם עוברים עוד היום ובאים בלילות/ במסילת פנים לא נפסֶקת/ ואני עֵד .../ עד יומי האחרון/ אהיה פֶּה להם, לומר את דברם" (עמוד 19). תחושה זו שליחות נבואית מסיימת גם את החלק השני של הספר: "ויהיה קול כּהִנָבאי/ והנה רעש התקרב עצם אל עצם / וראיתי והִנֵה - עליהם גידים/ ובשר עלה ויקרום עור למעלה/ ורוּח אין בּהם" (עמ' 59). בחלק השני חוזר המשורר לימי גירוש ספרד, לאבותיו שגלו מספרד לבלקן. האנלוגיה בין האינקוויזיציה, העינויים והגירוש לבין הרכבות והמוות בשואה יוצרת זהות גורל: צאצאי המגורשים מספרד מוכּים בעת שבתם בבלקן, אותה נפש, אותו דם: "ציפור נפש משוטטת בדרכים" כך מסכם זאת המשורר (עמוד 59). תיאור הגירוש נמסר כעדות מפי אחד מאבות אבותיו: המשורר עזרא ארואטי מתנבא בדמותו של דון ארואסטה. החיים בגלות צפנו בחובם את זרע הפורענות, גם כשיהדות ספרד הייתה בעידן של זהב: "חיים שעלו לגדוּלה, אך/ בכל זאת נֵדע/ שעדַיין חיים בגוֹלה" (עמוד 29). סיפור החורבן הקרֵב מתואר בלשון של בלָדות עתיקות. המשורר מתָאר תחושה שהִנה יציאת ספרד קרֵבה, והיא דומה לתקופה שבּה ציוו להשליך כל בּן ליאור: יציאת ספרד ויציאת מצרים (עמוד 44). דמותה העממית והאגדית של כּרמן המגֶדת מבשֶׂרת את האסון: "זה גורלכם, כך היא אומרת/ עד הגיעכם לארץ המולֶדת" (עמוד 46). וכך המשורר, כנושא גורלו של עם שלם, כנביא סובל, המוליך את חוטי הגורל לארץ המולדת. הצלקת והסבל של כּל הדורות ילוו אותו עד אותו חזון העצמות היבשות, חזון הגאולה: "אבי/ אמי נטעו בי תום/ וכאֵבו של עם שָׁלם" (עמוד 47), אך כאשר הוא צופה כנביא בעצמות המתחבּרות זו אל זו במולדת, גם כאשר הוא עושה את כּל המסלול של 500 שנה, מהגירוש דרך השואה עד התקופה, הוא חש החמצה: העצמאות קורמות עור וגידים אך רוח אין בהם ( עמוד 59) והמשורר חש על קו התפֶר (עמוד 62). ארואטי מוביל אותנו דרך מסילות הזמנים, דרך מסילות הרכבות, בנתיבי שני הכובעים - כובע בן ההווה, העושה את חשבון העבר, וכובעו של דון ארואטסה, המחפש את עתידו - אל ימינו אלה. בִּסבך הזהויות והגורל האחד שואֵל הוא את עצמו, כאותו יוסף הנודֵד עם אורחות הישמעאלים, מי הוא, מה זהותו, מה חייו: "חלום נדיר לי, לא חלום יוסף/ דומה דייר אני, את פרצופי נושא/ משליך אותו על הנייר" ( עמוד 52). חש הוא כי הכּול קרוע, ועדיין אין פתרון, והיכן הגאוּלה: "מה פֵּשר בחורי - שואל אני עצמי/ בעצם, זה הכּפיל שבּי?" - וכעבור כמה שורות: "מה יוליד יום המחרת/ אין איש יודע".

הערה לסיום:

בשנת תשע"א הענקנו לעזרא ארואטי אות יקיר קסת הזהב של אגודת הסופרים העברים על תרומתו לספרות העברית. ב-1 ביולי ייערך ערב של אגודת הסופרים העברים סביב תרבותם של יהודי בולגריה בבית אריאלה ביוזמת מכון גנזים של אגודת הסופרים העברים. הרצל חקק יושב-ראש אגודת הסופרים העברים יעלה בפתח דבריו את שירתו של ארואטי.