|
מִי הוּא אֱלֹהֵיהֶם מִי הוּא אֱלֹהֵיהֶם וּמִמִּי הֵם יִרֵאִים אֵיךְ יִתְהַדְּרוּ בְּטָהֳרָה בְּעוֹדָם טְמֵאִים בְּנֵי בְּלִיַעַל יַבִּיטוּ אֶל-עַל וְיָדָם בּמַּעַל וּבְבַעֲרוּתָם יְאַבְדּוּ עוֹלָמָם שַׁעַל שַׁעַל לֹא יָבִינוּ שֶׁנֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וּבְאֱמוּנָתוֹ רוּחֹו אֵיתָן לֹא יִשָּׁבֵר יִפְגְּשׁוּהוּ וְיָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה בְּהִפּרַעוֹ מְהֶם בְּעִדָּנָא וְיָבִינוּ שֶׁצַּהְיוּנִי(1) אוֹ עִבְרִי אֵין הֶבְדֵּל וְעוֹד תַּשִּׂיג מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ קִלְלַת אֵל לְפִי מִקְרָא-קֻרְאָן אוֹ סֶּפֶר הַסְּפָרִים הָאֵל יִפָּרַע מֵעוֹשֵׂי רַע וְאוֹתָם יַחֲרִים וְהָאֵל יְבָרֵךְ עַמּוֹ כֹּל צַעַד וְשַׁעַל וּכֹל נֶפֶשׁ קְדוֹשָׁה אֱלָיו תַּעַל וִיבָרֵךְ מְגִינֵי יִשְׂרָאֵל חַיָּלֵי צָהַ"ל פנינו לשלום אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם לא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך (כא/כב). אמר משה לסיחון: פנינו לשלום וזה סרב. ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יָהְצָה וילחם בישראל.(כא/כג) סיחון בסרבנותו אילץ את ישראל להלחם בוולהכותו לפי חרב. כך קרה אז לפני יותר משלושת אלפים שנה וזה שקורה בימינו. הסרבנות לשלום מביאה למלחמה צודקת וזה כלל שנמצא בהשג יד בתורת ישראל: להקדים לאויב דברי שלום עם יד מושטת. דחית היד המושטת מצדיקה מוסרית מלחמה וזה קבל ביטוי בפרשה, ששם נאמר: וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חָרְמָה. (מכאן אומרים למי שהוכה קשה כמי שהוכה עד חרמה). ישראל בימינו אמץ את הכלל הזה בדיפלומטיה תחילה, הַמְתָּנָה (במלחמת ששת הימים ) ומשלא הועילו הדיפלומטיה ההמתנה והאזהרות והחטוף לא חזר ולא חדלו משילוח טיים, יצא צה"ל והכה בהם עד חָרְמָה, עד אשר אמרו די אני מסכים וחדל מִיֶּרִי על ישראל ועל ישובים אזרחים. פָּרָה אֲדֻמָּה פרשת חֻקַּת פותחת במצוה מעוררת תמיהה כי לא ברור כלל מדוע דרושה פרה אֲדֻמָּה לְשָׁחְטָהּ וּלְשָׂרְפָּהּ. רש"י לא הסס לרמוז כי אכן זו מצוה תמוהה בעיני האומות ואמר: השטן ואמות העולם מציקים לישראל לאמור: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?. רש"י אינו נותן הסבר למעשה הזה, אלא הוא מקבל את הדין ואומר: לפיכך כתב חקה -גזרה היא מִלְּפָנַי אין לך רשות להרהר אחריה. כונת רש"י בפרשנותו לומר: כשמדובר בחֻקָּה זאת ראה וקדש שלא כמו ב"חוק" (אין הכונה למצוה מדאוריתא או הלכה מדרבנו) הרשות המחוקקת מחוקקת החוק שונה מחקיקת חֻקָּה, אשר אותה לא ניתן לשנות זאת נוכח הסייגים הנוקשים שהחוקה קובעת, כהגנה על קיומה. כשם שכמעט בלתי אפשרי למצוא פרה שכלה אֲדֻמָּה שאם היו בה שתי שחורות או כל צבע אחר,תהא פסולה למצוה האמורה, ובאין עפר החטאת, או אפר מְחַטֵּא של פרה אֲדֻמָּה, לא ניתן לטהר כהן שנטמא. כיון שהחומש עוסק בכהנים ובתפקידם, בא הוא להזהיר אותם שעליהם לשמור על טהרתם, כי ברגע שהם נטמאים במגע במת, לא יוכל הכהן לכהן ולמלא תפקידו ככהן, אלא אם הוא נטהר בעפר החטאת. ובאין עפר החטאת, כי לא נמצאה פרה אדמה שתשמש למטרה זו, יפסל הכהן . אפילו איננו יכול לעמוד עם הכהנים המברכים את צבור המתפללים בתפילת החזרה. זה מביא אותנו לדון < שמטמא את הנמצא במחיצתו או נוגע בו. ההחמרה בטומאת המת באה כדי שלא ימצא אדם במחיצת המת מתוך חִיבָתוֹ לו וצערו ההולך וגדל, או כדי שלא יהיו דורשין אל המתים ובעלי האוב. המת נחשב כאבי אבות הטומאה. דבר זה מתקשר עם כל אשר נעשה אחרי היציאה ממצרים, כשניתה תורה והוקם המשכן הכל כדי להרחיק את ישראל מאלילות מצרים, באה טומאת המת כדי להרחיק את העם ממנהג המצרים שחנטו את המת וגופתו לדידם קדושה . הובאה בפרשה זו טומאת המת שההטהרות ממנה נעשית באפרה של פרה אֲדֻמָּה, דבר שכמעט חסר סיכוי שימצא והחשש פו הטומאה תדבק באדם במגעו עם המת ולא יוכל להטהר כי אין אפר של פרה אדמה, לכן הקשתה התורה שהפרה צריכה להיות כלה אדמה חסר סיכוי למוצאה . חובה לתת כבוד לאשה בתום מסעות ישראל במדבר באו בני ישראל ממדבר צִן אל קָדֶשׁ שם ישב העם. ואז נאמר: ותמת שם מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה...(כ/א,ב) זאת מפני שלישראל היו מים כל 40 שנות הנדידה במדבר בזכות באר מרים, ובמותה פסקו המים והחלו התלונות על כי העם מתייבש בלי מים. אז אמר הקב"ה אל משה: קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו ....והשקית את העדה ואת בעירם.(כ/ח) משה לא עשה מה שאמר לו אלוהים: וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם.(כ/יא) על התלונות של ישראל הקב"ה הענישם של יכנסו לארץ כעונשו של משה על שהכה על הסלע במקום לדבר אליו, ברם חכמים אומרים הוכו: כי לא הספידו כראוי את מרים הצדקת, שכן במות אהרן נאמר: וַיִּבְכּוּ את אהרן שלושים יום ובמות משה נאמר: וַיִּבְכּוּ ישראל את משה שלושים יום. (דברים לד/ח) ואילו כאן לא הוזכר כל בכי והספד על מרים שנאמר: וישב העם בקדש, ותמת מרים ותקבר שם.(כ/א) זאת התנהגות של כפיות טובה של העם כלפי מרים ואך גובלת בזלזול בה כי היא אשה, וזאת למרות שנתנה היא להם הבאר ממנה שתו כל ארבעים שנות נדידה במדבר דבר זה לא קבל ביטוי הולם במות מרים. רש"י אומר שהיא מתה מיתת נשיקה אף על-פי שלא נאמרו עליה המלים כמו באהרן ומשה על-פי ה'. כי לא ראוי שיאמר על אישה מיתת נשיקה מפי ה'. ברם בסמיכות למיתתה של מרים באה פרשת פרה אדמה כדי לאמר: כשם שקרבנות של חיות מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת. נטילת אחריות על-ידי המנהיג משה ואהרן נענשו על יד הקב"ה כי נכנס בלבם ספק, אם אומנם יצאו מים מן הסלע בדברם אל הסלע ולא כפי שכבר עשו זאת בחורב. על כך אמר להם ה': יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (כ'יב) . כי אין להרחיק את האמונה מלב, אף אם נראה הצו, איננו ניתן לביצוע. זה שאמר הקב"ה למשה ואהרן: כאשר מריתם פי במדבר צין (פנחס כז/יג,יד) . ענישת משה במי מריבה, איננה מניחה את הדעת כיון שכבר הכה פעם משה על הסלע כמצות אלוהים ויצאו ממנו מים, מכאן שלא ראה משה בהכותו על הסלע גם הפעם, במקום לדבר אליו, כהפרת דבר אלוהים . לא כל שכן שאין כאן סיבה לעונש החמור שהוטל עליו, כי הרי כבר קרה פעם כשהיה צורך בהוצאת מים זה נעשה כך: קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. והִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם. (שמות יז) משה לא הוֹדָה (מלשון הודאה) כי הפר את דבר ה' וגם איננו מצדיק עליו את הדין שנגזר עליו שלא להכנס עם העם לארץ. הוא ידע כי הוא נוטל חטאם של דור המדבר, שלא חדלו מלהתאונן לריב ולהמרות פי ה' ומשה נענש בגללם, כפי שאמר זאת בפיו: גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם.(דברים א/לז) אלא שמשה כמנהיג יחיד בדורותיו, קבל אחריות עליו ולא נטש עמו ולא הלך לעשות למשפחתו. עֵצָה וּתְפִלָּה כְּיִשְׂרָאֵל מוּל מֶלֶךְ סִיחוֹן בִּקֵּשׁ לְאַבְּדֵנוּ וְהָלַךְ לוּ לַאֲבָדוֹן וְעַמֶּנוּ הִכָּהוּ עַד בְּנֵי עַמּוֹן וְלֹא עָמַד לְסִיחוֹן מָגֶן וְשִׁרְיוֹן הַלֶּקַח נִלְמַד אֶצֶל מוֹאַב כְּשֶׁיִשְׂרָאֵל פָּשַט וְלֹא הִתְחַשַּׁב עוֹלָם שֶׁל עַמֵּי כְּנַעַן חָרַב וזה גַּם גוֹרָל הַפּוֹלְשִׁים מֵעָרָב הַשֵּׁם יִלָּחֵם לָנוּ וְאָנוּ נַחֲרוֹש כֹּל בּוֹר וְנַחַל אַכְזָב עַד שֶׁכֹּל בֶּן לְבֵית הוֹרָיו יְהֵא בָּרִיא אֱלָיו שַׁב בְּשׁעָה קָשָׁה וְהַלֵּב דּוֹאֵב עוֹמְדִים בַּמְשִׂמָּה בְּלֵב אוֹהֵב לְמוּדֵי סֶבֶל וְהַרְבֶה כְּאֵב יַעֲמוֹד עַמֶּנוּ מוּל כֹּל צַר וְאוֹיֶב כֹּל שֶׁצָּרִיךְ חִזּוּק הָאֱמוּנָה וְהַדְּבֵקוּת בַּיַּעַד תֵּעֲשֶׂה תְּכוּנָה וְעוֹד צָרִיְך לִנְהוֹג בִּתְבוּנָה וּלְהַעֲבִיר הַמֶּסֶר בִּלְשׁוֹן שְׁנוּנָה
|