בשנת 2015 יימלאו חצי יובל שנים לאיחודה של גרמניה, ובפועל לסיום המלחמה הקרה. ולפניה נפילת חומת ברלין וכול מה שסימל את המתיחות בין המזרח למערב. כיום בראיית המציאות הבינלאומית, אין כול ספק שהיבטים מסוימים של המלחמה הקרה היו חיוביים בכך ששמרו על איזון ביטחוני בינלאומי עדין. שני הענקים, הגוש הקומוניסטי בראשות ברה"מ והמערב בהנהגת ארה"ב - סין הייתה עדיין מבודדת ב"עיר האסורה" שלה - שמרו כול אחת על כוח ההרתעה שלה, אך בד-בבד שמרו שלא תפרוץ מלחמה גרעינית. וערך מוסף - שלא יפרצו מלחמות שתאלצנו אותן להתערב עד כדי איום גרעיני. הם היו "בעלי הבית". כול השאר או שהיו חייבים לכבד מעמד זה או ששכנו בצלו של גוש זה או אחר. אשר למעגל הקרוב לנו יותר גם כאן היה איזה סטאטוס קוו שהבטיח איזון עדין. בעירק שלט
סדאם חוסיין, בסוריה אסעד האב, במצרים - מובארק, ובלוב קדאפי.המלכים ונסיכים במרץ.כול המערכת הזאת התערערה.
לא מכבר צפיתי, שוב, בסרט "13 ימים" - סרט תעודה ודרמת מתח משנת 2000 בבימויו של רוג'ר דונלדסון ובכיכובם בין השאר של ברוס גרינווד, בתפקיד הנשיא קנדי, קווין קוסטנר בתפקיד קן מקונור, יועצו המדיני של הנשיא ושחקנים אחרים בתפקידיהם של ההנהגה המדינית והצבאית בתקופת משבר הטילים הקובני.הסרט מבוסס על מחקרים וספרי תעודה והוא מאפשר מבט חריג לגוב השלטון באמריקה שבו הנשיא הוא לא רק ראש הרשות המבצעת אלא המפקד העליון של הכוחות המזוינים של ארה"ב. זאת כוורת מאוד לא שקטה כאשר מדובר בגורל הרה עולם, ובסכנה שכול צעד או טעות של הצד שכנגד עלול להצית מעשי איבה שסופם מלחמת טילים גרעינית.זה לא רק סיג ושיח שנמשך יומם ולילה,ומחדר הסגלגל רוחשים שדרים גלויים וסמויים אל הטייסות, הצוללות ונושאות המטוסים.זה וויכוח לוהט, עם התפרצויות זעם, כאשר יש תגובה מצד יועץ זה או שר זה- לא רק על מילים אלא גם על פרושים. זאת בשעה שהצמרת הצבאית נתפסת אצל הצמרת המדינית כמי שאצבעה על ההדק, בין היתר כדי למחוק את המפלה במפרץ החזירים אשר גם היא, כמו הטילים, קשורה בקובה.
שתי מסקנות מתבקשות מן המסמך התיעודי החזותי הזה. אחת. במצבי לחץ הנשיא חוטף חבטות מקרוב. הוא האיש שאליו מתגלגלת האחריות לשלום אמריקה והעולם. מצד שני, גם כשיש צוות מעולה של מיטב המוחות הפוליטיים והצבאיים, חשוב שהנשיא יהיה נבון, יידע להפיק את התועלת הרצויה במצבי לחץ קשים ביותר ולקבל החלטות. כול הזמן. אולם ישנה מסקנה מרכזית אחת. שני הצדדים משתדלים שלא לעבור את הסף. וכאשר לנשיא קנדי נאמר כי "המנהיג הסובייטי כרושצ'וב נמצא בפאניקה", הנשיא מגיב: "כמונו". משבר הטילים נפתר לא בדרך צבאית, אלא בדרך מדינית דיפלומטית, כאשר העוצמה הצבאית שימשה כהרתעה.
הטרור - סכנה משותפת. בעולם של ימינו, במזרח התיכון כמו גם הרחוק, כמו פקיסטן, אפגניסטן, עירק, וגם במערב. הסכנה שנשקפת באה יותר מגופים טרוריסטיים, בינלאומיים או מקומיים, מאשר מצבאות. ולא זו בלבד. לפעמים ישות מדינית, כמו בעזה שבה שולט החמאס שאנו רואים בו ישות טרור, גם הוא אינו יכול להשתלט על קבוצות קיצוניות שלא נתונות למשמעת הממסד.חרף ההאשמות שלנו על אחריות של החמאס לירי קטיושות או טילים לעבר יישובים ישראלים, אנו מודעים למציאות. הרי גם במדינת ישראל, הממסד האזרחי ומערכת הביטחון לא מצליחים להניח ידם על קבוצות טרור כמו "תג מחיר". זה ועוד. גם פיגועים רבים מצד פלשתינים, בקו הירוק ומחוצה לו הם מעשה ידיהם ויוזמתם של בודדים, ולא של ארגונים.
זה יכול להתבטא באיום בנשק קר, בנשק חם, במטען חבלה או אף בהצתות, כמו זאת שפרצה אתמול בירושלים, אם אכן זאת הייתה הצתה, מעשה ידיהם של יחידים בלא שקבלו הוראה מאיזה ארגון.
כמענה לאיום הזה לא יעזרו לא מטוסים ולא טנקים ולא מערכת לוגיסטית צבאית. כאן הפתרון, אם ישנו כזה, הוא כפול. שלום עם הפלשתינים, ימעיט מוטיבציות אישיות.ומשטרת ישראל ומערכות המודיעין שחייבות לקבל תמיכה גדולה יותר על חשבון מערכת הביטחון, כי האיום הפנימי, גם בתחום אכיפת החוקים וגם על איתור מחבלים פוטנציאליים, הוא גדול לאין ערוך מאשר האיום הביטחוני בגבולות. השר לביטחון פנים מבין זאת אבל הוא כבול בדוקטרינה הביטחוניסטית של ראש הממשלה, של שר הביטחון ושל ראש מפלגתו
אביגדור ליברמן. הם תקועים בתפיסה אנכרוניסטית . בזירה הזאת, כאמור, גם יחס שונה לפלשתינים, עשוי במישור האישי להניא פרטים מלבצע פיגוע זה או אחר, או חטיפה מצד חוליה לצורך שחרור אסירים, שלא תמיד פועלים מטעם ארגון גדול.לעתים הסיבה היא נקמה אישית.
באופן פרדוקסאלי, המדינות המשפיעות בעולם, גם ארה"ב, גם רוסיה, האיחוד האירופי ולאחרונה נכנסת למעגל גם אירן,יש להם אויב משותף גדול אחד - הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, בכינויו השונה. הוא פועל לא רק במסגרת ארגונים גדולים כמו אל קעאידה, אלא במסגרת ארגונים קטנים וגם קבוצות קטנות או יחידים. בינתיים אלה משתמשים בנשק קונבנציונלי, וגם ככה קשה מאוד לאתר אותם. גם ישראל המנוסה בכך ויש לה רשת מודיעין ענפה, לא מצליחה לסגור את הפרצה הזאת, ומערכת הביטחון מודה בכך בפה מלא. גם, בעיקר בקטע הזה, הפתרון הוא לא צבאי, הוא בעיקרו מדיני, כדי להמעיט את המוטיבציה למינימום.
נשק ה"סייבר" לא מכבר סיימתי לקרוא ספר מתח בשמו המקורי THREAT VECTOR ובתרגום העברי "חומת אש" (בהוצאת מודן, 2012) מאת טום קלאנסי בשיתוף מארק גריני. קלאנסי הוא סופר מתח של רבי מכר, שספריו עוסקים בעיקר בלוחמה ובריגול אלקטרוניים. בספרו זה הוא עוסק בלוחמת ה"סייבר". אין לי כוונה לפרט את העלילה אשר עוסקת ביוזמה מלחמתית של שר ההגנה הסיני, כדי להשתלט על ים סין הדרומי והמדינות שגובלות בו, כולל כמובן טייוואן, ובכך הוא מתגרה צבאית בכוחות האמריקניים, תוך סכנה למלחמה כוללת אזורית וקרוב לוודאי מלחמת עולם. ואגב, לפני שבוע שמענו וקראנו על הקמת איים מלאכותיים סינים בים סין הדרומי. האסטרטגיה היא אומנם סינית, אך סין משתמשת בקבוצות וביחידים, בין היתר מהעולם התחתון של הונגקונג ה"טיראדות", עריקים רוסיים ו"פצחני" רשתות במקומות אחרים, שעושים זאת אך ורק בעד בצע כסף. לא מדובר כאן לא בתנועות אידיאולוגיות, במחתרות, ובגורמים וישויות בינלאומיים. מדובר בפרטים. הפרט, ובכך מתנסה כול העולם, קשה יותר לחדירה, שכן זאת לא רשת, ארגן טרוריסטי וכיוצא באלה. אבל בניגוד לנשק שנחשב עד כה כקטלני ביותר, הנשק הגרעיני, ושיש עליו פיקוח הדוק - כאן אין כול פיקוח. אך ההרס עלול להיות אדיר.
במאמר בשם "פני הטרור העתידיים- סייבר טרור" סוקרת ומנתחת קרן תמר שרפמן (המכון לדמוקרטיה) את אחד האיומים המהותיים ביותר במאה העשרים ואחת לחברה המודרנית והוא ביצוע פעולות טרור באמצעות מחשב - הסייבר. המאמר מצטרף לעשרות מחקרים ומעקבים בעולם כולו אחר נשק הסייבר. היא כותבת בין השאר כי "יש ספקטרום רחב של אפשרויות לפגיעה במערכות ממוחשבות - החל בחדירה למערכות המחשב של קופות החולים ומחיקת פרטיהם של החולים וכלה בשיבוש אספקת המים והחשמל למדינה שלמה. נכון לעכשיו אף אחד מן התרחישים הללו לא אירע במציאות, בזכות מערכות הגנה מתוחכמות, אולם חוקרים ומומחים בתחום מאמינים שהשאלה אינה אם סייבר-טרור יכול להתרחש, אלא מתי והיכן הוא יתרחש".
היא מצטטת את מומחית הסייבר דנינג (פרופסור דורותי דנינג מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, מרצה לטכנולוגיות המדע - צ.ג): "תקיפות לא חוקיות ואיומים על תקיפות נגד מחשבים, רשתות ומידע השמור בתוכם במטרה להשיג מטרות פוליטיות או חברתיות על-ידי הפחדה או הפעלת לחצים אחרים. נוסף על כך, כדי שתקיפה תיחשב לסייבר-טרור, עליה לכלול אלימות המופנית כלפי אנשים או רכוש, או לפחות לגרום די נזק לזרוע פחד."
הפיל והזבוב צה"ל לא ספק מודע לאיום הזה וגם מפתח מערכת הגנה. יחד עם זאת כול האסטרטגיה הכוללת שלו היא בימינו אנכרוניסטית. המדינות השכנות אינן מהוות סכנה. אשר לאירן, גם אם לאירן תהיה פצצה גרעינית,וכל הסימנים מעידים, שגם אירן הגיעה למסקנה שלא כדאי לה, היא לא מהווה סכנה לישראל. היא, לכול היותר, תיצור מאזן אימה בינה לבין מדינות ערב ובעיקר מצרים,סעודיה והנסיכויות. למרבה האירוניה הטרור, בגרסה זאת או אחרת, הוא סכנה משותפת לישראל, לאירן ולמדינות רבות אם לא לרובן.
בתקופה טראומטית זאת לעם בארץ ולמשפחות של הנערים החטופים, אמירה זאת היא מן הסתם בוטה. אבל היא חייבת להיאמר.צאו וראו איך העוצמה הצהלית רודפת אחר חבורת טרור שחטפה את הנערים הישראלים.כול המכונה המשומנת, הממומנת של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון לא הצליח, לא למנוע את החטיפה ועד פרסום שורות אלה, חרף כיבוש חוזר של השטחים מעצרים המוניים והסגרים קרוב לשבועיים - זה לא עלה בידו. אכן שירותי הביטחון עושים עבודה נפלאה. אבל כאן דרוש שינוי קונספציה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בלוחמת מתוחכמת הרבה יותר, וגם אישית יותר - הסייבר.
מי שהיה הרמטכ"ל, לימים ראש הממשלה ושר הביטחון,
אהוד ברק, אמר פעם שעל צה"ל להיות צבא קטן, יעיל וממזרי. שני עשורים לאחר חזון זה, צה"ל הוא לא קטן, הוא גמלוני והוא לא ממזרי. יש לו אומנם אבות כמו ראש הממשלה ביבי נתניהו ושר הביטחון בוגי יעלון. אך אלה תקועים עדיין במלחמות העבר ומכוונים את כול האמצעים האדירים, וממון אדיר, ומסתכלים לאחור לזירות הגדולות. זאת בשעה שהסכנה מזמזמת מעבר לכתף.
