"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, אמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי!" מימרא זו מביא ר' משה חיים לוצטו, הרמח"ל, בפרק הראשון של "מסילת ישרים", והיא תוכן הספר הזה, הקטן בכמות וענק במשמעות. ספר שזכה להערצת גדולי הדורות ולאהבת כלל ישראל, מאז יצא לאור עולם באמשטרדם בשנת ת"ק ועד היום.
מה בין הספר הזה לספרות המוסר הענפה? שכל ספרי המוסר מטיפים לנהוג בדרך הטוב והישר, ולהתרחק מן העברה ומן הזיוף, אבל מסילת ישרים
מלמד כיצד לעשות זאת. מוסיפים על כך גאונותו של הרמח"ל והיותו משורר, אמן השפה העברית. שפתו מדויקת להפליא, פשוטה ואמיתית. סגנונו עשיר ונלבב.
"אור חדש זרח", אמר עליו הגאון מוילנא, ומשמו סיפרו שאילו היה מחברו של מסילת ישרים חי, היה הולך להקביל פניו ברגל. גדולי החסידות העריצוהו, תנועת המוסר עשתה את ספרו לדגל שיטתה. "קדוש עליון ואוצר המדע", קרא לו הראי"ה קוק, ועל ספרו אמר שראוי הוא להיקרא "ספר הספרים".
הרמח"ל בנה את ספרו, בעקבות הברייתא של התנא ר' פינחס בן יאיר, כסולם. כאדריכל הוא מתאר את
האדם העובד מטפס בו מדרגה אחר מדרגה. מן היסודית ביותר: הזהירות, שאף בעלי החיים נוהגים בה, לשמור חייהם, ועד העליונה ביותר - רוח הקודש המביאה לידי תחיית המתים. אי-אפשר לו לאדם לדלג מדרגות. ואם עשה כן - או שחי הוא בדמיון ועתיד ליפול, או שמזייף הוא. שהרי כיצד אפשר שישאף אדם לקדושה וחסידות, שהתוכן שלהן הוא התשוקה של האדם לעשות רצון בוראו אף בדברים שלא ציווה בפירוש, מאהבתו אותו, אם טרם דרך במידת הזהירות והזריזות, שהן במה שנצטווה בפירוש? אין זה כי אם זיוף. והרמח"ל חושף את הזיוף הזה באיזמל חריף ובאירוניה דקה.
זעקת החסידות האמיתית בהקדמת ספרו מתנצל המחבר, כי אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו קודם קריאתו אלא מעט, אבל התועלת תצא מן החזרה עליו וההתמדה כי ייזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, אף שהם ידועים להם כבר ומפורסמים פרסום גדול. אבל כבר העירו שחידושים רבים אפשר למצוא בספר נפלא זה.
הרמח"ל זועק שם את זעקת החסידות האמיתית, אשר יקר מאוד למצוא אותה בעולם, כי תחסר מן החכמים למיעוט עיונם בה, ותחסר מן הבלתי-חכמים למיעוט השגתם בה, עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלויה באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאוד, צומות קשים וטבילות קרח ושלג... כולם דברים אשר אין השכל נוח בהם ואין הדעת שוקטה, והחסידות האמיתית הנרצה והנחמד רחוקה מציור שכלנו. וכיוון שכבר התאמת אצל כל חכם צורך תמימות העבודה וחובת טהרתה, מה נענה ביום תוכחה את התרשלנו מן העיון הזה, שהוא עיקר מה ה' אלוקינו שואל מעימנו. אם לא עיינו מה היא היראה האמיתית - איך נקנה אותה ונימלט מן ההבל העולמי המשכֵּח אותה מלבנו? והמידות כולן הצריכות כל כך תיקון והַיְשרה, מי יישרן ומי יתקנן אם לא נשים לב עליהן ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול?
"יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו". כך קורא המסילת ישרים בפתיחת ספרו. שהרי אם האדם אינו יודע לאן הוא חותר בחייו, ומהן מטרתו וחובתו בעולמו, כיצד יידע להוביל את עצמו במבוך החיים?
מטרת האדם בעולם אינה לענג את גופו, אומר המחבר, "שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם היא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה? אחד מני אלף לא יימצא שירבה לו העולם הנאות ושלוה אמיתית, וגם הוא אילו יגיע למאה שנה, כבר עבר ובטל מן העולם". התענוג אינו אלא כלי להשיג מטרה, כמו שהכישרונות המגוונים שאדם ניחן בהם והזמן שהוקצב לו הם כלי עבודה לעמלו.
שביל קיום המצוות הדרך היא של המושלים ביצרם שבאים חשבון והולכים בשביל קיום המצוות, הַיְשרת המידות ועמידה בנסיונות החיים. החיים דומים לגן המבוכה, שבו שבילים רבים מַטְעים ורק שביל אחד מוביל למטרה הנכספת. העומד למעלה, שכבר מצא את הדרך הישרה, הוא לבדו יכול להנחות את הטועים בגן המבוכה.
הפרק הראשון עוסק בזהירות, שהתורה מביאה אליה. הזהירות פירושה: שיקול דעת קודם עשיית מעשה, וביקורת עצמית אחר כל מעשה. ביקורת יומית, וביקורת תקופתית שתאתר ליקויים במצבו המוסרי והרוחני של האדם. לכאורה דבר פשוט הוא, וכל איש עסקים גדול כקטון נוהג כך בחייו, אלא שיש שלושה מפריעים.
הראשון: הטיפול והטירדה העולמית. האדם טרוד כל חייו. הוא ממלא את זמנו במרוץ למה שנראה לו הכרחי. וזו עצת היצר, שהיא מעין עצת פרעה שלא להותיר זמן פנוי לעבדיו שלא יחשבו על חרות: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר". אנשים חוששים מזמן פנוי, והם משתדלים למלא אותו כדי שלא יחשבו על חייהם. המפריע השני הוא החברה המשפיעה מאוד על האדם, והשלישי הוא הליצנות שהיא כמו שמן משוח על מגן מעור הגורם להחלקת כל החיצים. הליצנות גורמת ששום מחשבה רצינית לא תצליח לחדור לאדם.
הפרק השני עוסק בזריזות, שעיקרה התנערות מבטלה ומעצלות טבעית, ומוטיבציה לעשייה. אדם לא חש בתחילה בהשפעתה של העצלות, ורק אחר זמן הוא רואה את תוצאותיה המרות. החלק השני של הזריזות הוא דבֵקות במטרה עד להשלמת החובה. רבים יש שמתחילים דברים גדולים, אבל לנוכח המכשולים המצויים תמיד, הם נשברים ומפסיקים. לכן הזריז מקפיד להשלים עד תומן משימות שנטל על עצמו.
הפרק השלישי עוסק בנקיות. בעוד שהזהירות עסקה בכשלונות גלויים, הנקיות עוסקת בכשלונות שאיננו שמים לב אליהם. הרמח"ל מגלה לנו בחריפות רבה עד כמה אנו משוחדים בנגיעות עצמיות, ואיננו שמים לב לרבב שדבק בנו כמעט בכל תחום.
וכך מקדם הספר את הקורא מדרגה אחר מדרגה: זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, חסידות, ענווה, יראת חטא, קדושה, רוח הקודש המביאה לתחיית המתים; ובכל אחת מראה את הסיבות הגורמות לה, ואת הדרכים לתיקון.
הוא חושף את הענווה המזויפת של מי "שיחשוב בליבו שכבר הוא כל כך גדול ומכובד עד שאי-אפשר לכבוד שיפרוש ממנו ואינו צריך לו כלל. ולהראות הדבר הזה יעשה מעשים כמעשה העניו ויפריז על מידותיו להראות שפלות גדול וענווה עד אין חקר וליבו מתנשא בקרבו לאמור: אני כך כך רם וכל כך נכבד, שכבר איני צריך לכבוד ואין לי אלא לוותר עליו... וימצא גאה אחר שלא די לו שיהללוהו כל העולם על המעלות אשר הוא חושב שיש בו, אלא שרוצה שעוד ירבו להוסיף בתהילתו שהוא העניו שבענווים... ונמצא זה מתגאה בענוותו".
איך להתהלך במבוך העולם הרמח"ל מלמד שחסד פירושו ליתן יותר ממה שאתה חייב, וקדושה פירושה ליטול מן העולם פחות ממה שמותר. ומקשה: והרי די לנו מה שאסרה תורה! ומשיב שמה שנצרך לאדם לקיומו ולהתפתחותו, והוא מותר, בודאי שאסור להימנע מליהנות ממנו. אבל מה שאין צורך בו, ואינו אלא למלא דמיון תענוג, מי שנוהג בפרישות נמנע ממנו. הקדושה תחילתה השתדלות וסופה גמול. אדם שמקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה.
תיאור החסיד הוא תיאור נפלא במסילת ישרים ומציג דמות אחרת לגמרי ממה שסבורים העולם על חסידות. הרמח"ל טובע שם מטבע חדש: משקל החסידות. החסיד עושה מאהבת ה' אף מה שלא נצטווה בפירוש, אבל חייב הוא לשקול היטב אם אין הוא גורע באהבתו שהוא מוסיף. אם אינו פוגע בערכים יסודיים יותר, אם אין חשש יוהרה. אם מעשיו מתאימים אכן לרצון הבורא. החסיד דואג לצרתם של ישראל ומצטער בצערם ומתפלל לישועתם ואף על הגרועים שבהם, מצפה הוא לגאולה ולישועה ונוהג לפנים משורת הדין בין אדם לחברו ומרבה בעשיית טוב וחסד.
כללו של דבר: במסילת ישרים מלמד הרמח"ל את העומד לפני בוראו איך להתהלך במבוך העולם, להיזהר מנסיונותיו. לדקדק במעשיו, לטהר את ליבו, להתרחק מן ההטעיות הרבות שיש בעולם. הוא מראה לאדם את הזיופים העצמיים שלו. הוא מסביר איך להבין היטב כל מידה, וכיצד להיות מודע לה ולהנהיג את עצמו בדרך הישרה. המוסר של מסילת ישרים אינו משרה עצבות ודיכאון אלא שמחה וטהרה.
תן דעתך שלא תחריב את עולמי! קורא לנו המסילת ישרים שהרי: "אם האדם מתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל העולם עימו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו סיוע לעבוד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עימו".
