ישראל היום מזיק לנתניהו

החינמון רב התפוצה ישראל היום שבא אל העולם כדי לספק לבנימין נתניהו רשת ביטחון והגנה כנגד התקשורת הנשכנית, מחטיא את מטרת קיומו ואף גורם נזקים לראש הממשלה. אחת התוצאות השליליות מקיומו של ישראל היום היא מערכת של מתקפות אישית מתמשכות וממוקדות נגד נתניהו ובני משפחתו, ובעיקר נגד רעייתו שרה. ומבחינת התועלת הרחבה שהייתה יכולה לשרת את האינטרסים של נתניהו - היא לא קיימת כלל. דוגמה מצוינת לתועלת שיכול "שופר חצר עיתונאי" להביא לשלטון ניתן היה לגלות בפרשת היחסים שהייתה בין מוחמד חסנין הייכל, עורך אל-אהרם, היומון המצרי רב ההשפעה, לבין נשיא מצרים דאז גמאל עבדול נאצר. הייכל החל את הקריירה העיתונאית שלו בגיל 18 ועבד במספר עיתונים מצריים מובילים שבאחד מהם הגיע למעמד של כתב צבאי. המאמרים שכתב משכו את תשומת הלב של ראשי התא החשאי של קבוצת הקצינים שחוללו את מהפכת הקצינים החופשיים במצרים. הייכל הוזמן להשתתף במספר דיונים של התא וכך נפגש עם נאצר. בין השניים התפתחה ידידות עמוקה שהחזיקה מעמד עד למותו של נאצר והייכל הפך לאיש סודו של הנשיא. לאחר המהפכה מונה לעורך השבועון אח'ר סאעה ומאמריו בעיתון זה היוו שופר לעמדות השלטון. ב-1957 מונה לעורך אל אהראם. בהנהגתו הפך אל אהראם לעיתון החשוב ביותר בעולם הערבי לאחר שבמשך שנים היה במה מרכזית להרבה ידיעות פוליטיות/מדיניות מחצר השלטון, שזכו לציטוטים ולתהודה בכל רחבי העולם. אבל זה לא מה שקרה בישראל היום. החינמון הנפוץ הזה דאג לטפח תדמית חיובית לנתניהו, התעלם מהסיפורים השליליים כשהיו ותקף את כל מי שניסה לפגוע בנתניהו. דוגמה למצב מוזר זה שבו הושקעו מיליוני דולרים בהפקת החינמון והפצתו מבלי להביא תועלת ממשית, ניתן למצוא בתחקיר שפורסם בזמנו באתר "העין השביעית", שטען כי ישראל היום מגלה העדפה ברורה לנתניהו. "העיתון מצניע אירועים שאינם תורמים ליצירת תדמית חיובית עבור נתניהו, ומנגד מגדיל ומרומם אירועים שבאים לסייע לו ולקדם אותו". עמוס רגב, עורך העיתון, לא הפך לאיש סודו של נתניהו וכפי שהתוצאה בפועל חושפת נראה כי עיקר התמקדותו בעיתון היה להגן על בני המשפחה. זה אף זה, ישראל היום לא הצליח, ואולי אף לא ניסה, להיות הבמה העיתונאית החשובה המביאה לקוראיה תחקירים חושפניים וסיפורים בלעדיים מן הרמה הגבוהה ביותר. לצערו של ישראל היום הסיפורים הבלעדיים, שהיו יכולים להוות בסיס חשוב להשפעתו של העיתון, הועברו ככל הנראה מלשכתו של נתניהו בעיקר לערוץ 2 הטלוויזיוני שאסור לו לשמש שופר השלטון. וכך, במקום להיות המוביל העיתונאי הבלעדי של מעשי ממשלת נתניהו, הפך ישראל היום לעוד במה עיתונאית - נפוצה בקנה מידה ישראלי, אבל כזו שלא זכתה לתהודה ראויה בעולם. לא רק העיתונים המתחרים ניסו להתנכל לישראל היום כאשר נפגעו מעמדותיו התוקפניות נגדם. כך, למשל, יצא נגד העיתון אפילו אביגדור ליברמן, בן בריתו של נתניהו, שהשווה אותו לעיתון הרוסי פראבדה וטען כי הוא עיתון פרסונלי ולא אידאולוגי. גם שר הכלכלה, נפתלי בנט, אמר כי "ישראל היום' הינו שופר של בן אדם אחד - שהוא ראש הממשלה. ישראל היום הוא תופעה חריגה מעוד בחינה והיא מעמדו של בעלי העיתון, איל ההימורים המיליארדר האמריקני שלדון אדלסון. נראה כי ישראל הקטנה היא המדינה היחידה בעולם שבה איש עסקים אחד יכול להשפיע - לטוב ולרע - על מדיניותו של ראש הממשלה, לא רק בגלל העיתון שבבעלותו, אלא גם בזכות הקשרים החברתיים האישיים שבין שתי המשפחות. אינני יכול לומר בוודאות כי אדלסון הפעיל את השפעתו וקשריו על בנימין נתניהו בנושא כלשהו, אבל סביר להניח שהוא יכול וכי נתניהו בהחלט מתחשב בדעתו. השקעתו המאסיבית של אדלסון בישראל היום והצלחתו התפוצתית של החינמון הזה, גרמו משבר כלכלי בתקשורת הישראלית שגם ידיעות אחרונות נפגע ממנה הן בתחום צמצום מספר הקוראים והן בהתכווצות המשמעותית בכמות המודעות ובמחירן. השפעה שלילית זו הכתה גם בהארץ שבמשך שנים ניזון מכיסו העמוק ומלא הממון של אדלסון כאשר הדפיס את ישראל היום בדפוס הארץ ואף הפיץ אותו. יהיה זה משגה לומר כי המשבר בתקשורת הישראלית, שישראל היום גרם, נוצר רק בגלל השקעות העתק של אדלסון. לא פחות אשמים בצמצום המשמעותי באמון שהציבור רוחש לתקשורת, הם אותם עיתונאים שהפכו את הבמה התקשורתית ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת את מגוון הדעות החברתיות המרכיבות את ישראל. חלק מהעיתונאים בעלי אג'נדה פוליטית, שמאלית בעיקר, ניצלו את זכות חופש הביטוי כאשר הטיפול שלהם בנושאים חשובים המצויים במרכז העניין הציבורי מתמקד במה שקורה מתוך גישה מתנשאת ומזלזלת שאותה ניתן להגדיר כ"חופש הביזוי". ובמקום למלא את התפקיד ההיסטורי של כלבי השמירה של הדמוקרטיה, הם נושכים בניבים חדים את משרתי הציבור כאשר רק השלילה והשחיתות במרכז עניינם, תוך ניצול הכוח שהופקד בידיהם לא להגנה על הדמוקרטיה, אלא לשירות אינטרסים של בעלי ממון. אחת השאלות המעסיקות כיום את עולם התקשורת הישראלי היא מה יעלה בגורלו של ישראל היום כאשר שלדון אדלסון יסיים את עיסוקו התקשורתי ונתניהו לא ימשיך לכהן כראש הממשלה. האם משפחת אדלסון תמשיך להשקיע, מטעמים אידיאולוגיים או אישיים, הררי ממון, בקיומו של עיתון מגונן ברמה האישית כמו ישראל היום, גם כאשר בראש השלטון יעמוד אדם אחר. לעתיד פתרונים. ואולי תוצאת מלחמת הכול בכול בזירה התקשורתית הישראלית תוביל למציאות עגומה בין שני מחנות עיתונאיים עוינים שאותה ניתן יהיה להגדיר בדרך שבה התייחסו תושבי בריה"מ לעיתונים המובילים בעולם הקומוניסטי - איזבסטיה (ידיעות) ופראבדה (אמת). בציניות עממית נהגו אז לומר בבריה"מ כי אין ידיעות באיזבסטיה ואין אמת בפראבדה.