"אבל אם לא תרצו"

בימים שנקרע הלב כששלוש משפחות יהודיות, ימיהם ולילותיהם מסויטים בגעגועים מטריפים לילדיהם, שאין יודע היכן הם נמצאים, מה עלה בגורלם, האם הם בריאים, האם חס וחלילה אירע דבר מה רע. בימים טרופים מטריפים אלה יש מי שמרבה לדבר בשם הוגי החזון הציוני ולעשות מעשים מרחיקי לכת נגד קהילה ערבית פלשתינית החיה כאן, כדוגמת ההצעה הקלגסית של חברת הכנסת אילת שקד, המבקשת לחזור לחיק החזון הציוני ולהרוס מייד למעלה מ-7000 בתים בשטחי C, כי לא נתנו להם היתרי בנייה. כשמדובר בצו לעשייה מהיום למחר, ובכך לחשוף מייד קהילה של כ-40.000 איש למציאות שאין להם קורת גג. כששמעתי את ההצעה של אילת שקד בשידור רדיו, צצה בי המחשבה לשלוח לה את ספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שהוא ביטוי ספרותי לניסיון ליצור חברת מופת בארץ ישראל. אנחנו מרבים לשנן את המשפט הפותח מספרו של בנימין זאב הרצל - "אם תרצו אין זו אגדה". אך חבל שאנחנו זונחים את משפט הסיום - "אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה, ויישאר אגדה". אני כותב שורות אלו בסימן התחושה הכואבת שלא רצינו, לא הקשבנו לא הפנמנו ועלינו על שרטון, שתוצאתו היא "כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה - ויישאר אגדה". חלפו יותר ממאה ועשר שנים מאז תיאר הרצל את מסעם של ד"ר פרידריך לבנברג ומר קינגסקורט לאי בודד, כשבדרכם הם מבקרים בארץ ישראל. התרשמותם היא קשה מאוד, בחלוף השנים הם מבקרים שנית בארץ ישראל והם מגלים את אלטנוילנד - ארץ ישנה-חדשה - פורחת ומשגשגת. הם פוגשים בה קהילה מאורגנת למופת, שנותנת מענה לשלל הבעיות החברתיות והקיומיות של העם היהודי, חברת מופת לחברה האנושית כולה, המבקשת לאמץ לתוכה את כל מה שמציעה החברה שקמה באלטנוילנד. הם פוגשים חברה פתוחה לכל החיים בה, יהודים וערבים, חברה פתוחה לכל המבקש להיות שותף להישגיה. למרבה הצער, אינני יכול להיות שותף להתרשמות זו מאה ועשר שנים לאחר שנכתבו שורות אלו במציאות המתיימרת להיות מגשימת חזון אלטנוילנד. ברשימה זו אינני מעלה את ביקורתי האישית כלפי הרצל, שאזכורם של הערבים ב"אלטנוילנד" הוא לא פעם בבחינת ביטוי של קולניאליזם אירופאי המתנשא על המזרח. מה שכן אני מתעקש להבליט, שלפחות מי שמתיימר להיות מבטאו הנאמן של מורשת הרצל, שיהיה נאמן לה. במציאות הנוכחית בה אנו עדים לביטויי שנאה כלפי הציבור הערבי החי בתוכנו, חשוב שנפנים את היחס והאהדה, שיש להרצל למהנדס הערבי רשיד בי, יליד העיר חיפה, המכהן בתפקיד רב הסמכויות השלטוניות כסגן יושב-ראש החברה החדשה שקמה ב"אלטנוילנד". חשוב לשים לב שהרצל ב"אלטנוילנד" בז למנהיג מפלגה יהודית-גזענית השונאת את הציבור הערבי. חשוב שנשים לב לשם גאעייר Geyer - עייט, חייה הניזונה מאכילת נבלות. נגד ראש המפלגה היהודית הגזענית יוצא הרצל בשצף קצף, הוא יוצא נגד ממשיכיה כיום במציאות הישראלית הכאובה והמדממת. ראוי לשים לב לא רק לסמכויות השלטוניות הרבות, שניתנות באלטנוילנד לרשיד בי, אלא להקשבה של הרצל למאווייו התרבותיים והלאומיים. זאת על-רקע הבוז, שיש להרצל למנהיגה של המפלגה היהודית הגזענית, המובסת ברומן האוטופי שלו, שנכתב בשלהי המאה ה-19, אבל למרבה הצער והכאב, היא צוברת עוצמה הרסנית במציאות הקיימת של תחילת המאה ה-21. בנימין זאב הרצל הביס בספרו את ד"ר גאעייר, רב חשוך ואלים שהשנאה לזר החי כאן הייתה מצע רעיוני ופוליטי למפלגתו. ד"ר גאעייר הובס בבחירות באלטנוילנד בראשית המאה ה-20, אבל ממשיכיו הולכים מחיל לחיל בראשית המאה ה-21. ממשיכיו בדמות נפתלי בנט ואביגדור ליברמן הם חורבן החזון של אלטנוילנד. המהנדס הערבי, רשיד בי, מבטא את הכמיהה לאחווה יהודית ערבית ולמתן זכויות שלטון לציבור הערבי החי כאן. עבור הרצל הוא לא רסיס בישבן שחייבים לחיות איתו, עבור רשיד ביי והקהילה הערבית זה ציבור גדול, שחי כאן, וכשכזה יש לו זכויות שוות. אני נושא תפילה, כשתעלה רשימה זו לאוויר, יסבו כבר שלושת הילדים בריאים ושלמים לשולחן השבת בבתי הוריהם.