במאמרים קודמים
1 באותו נושא נתחתי מספר היבטים של מהלכי ישראל בהתמודדות עם חטיפות מיקוח בכלל ועם החטיפה הנוכחית בפרט, והצגתי השגות על הדרך והשיטה שמפעילה ישראל. בינתיים חלפו כשלושה שבועות, אנו כבר יודעים מי החוטפים יודעים לאן הם שייכים ועדיים מדדים כסומים בארובה.
זהו מצב מדאיג משום שהאתגרים לישראל מחריפים והולכים, ההרתעה, בין היתר בהשראת ההתנהלות הישראלית, נשחקת ועמה גדלות הסכנות במהירות.
כבר עמדתי על כך שמדיניות המכוונת נגד אסטרטגיות חטיפה לצרכי מיקוח, היא בראש וראשונה הפעלת המלצות ועדת שמגר, ביטול כל ההסכמים הקודמים לשיחרור חטופים למן ימי רבין העליזים, דרך כליאתם מחדש של משוחררים עד ריצוי עונשם המלא. הפעלת עונש מוות מותנה לרוצחים, היה וניסיון חטיפה יסתיים במות אחד או יותר מהנפגעים. הרעת תנאי הכליאה של עצירים ושפוטים. סיכולים ממוקדים נגד חוטפים ושולחיהם, ואפילו חטיפות-תגמול של פעילי טרור, מנהיגיהם, מפקדיהם וגיבוריהם. רוב הדברים הללו אינם מיושמים, ומה שמיושם הוא לאט מדי ומעט מדי.
"הקופסאות המחשבתיות" בהן השתמשנו עד כה, קרסו. הסד-המשפטי אליו הוכנס בכפייה כושר ההתמודדות של ישראל במלחמת טרור פשט את הרגל, הרפיסות השלטונית שלנו אינה מספקת יותר את ההגנה שלה זכאים אזרחי ישראל – הגיע הזמן לשידוד מערכות כולל. אם העולם אוטיסט לאי-צדק שנעשה לישראל, צריכה ישראל להיות חרשת למחאות של העולם ועוד יותר לצביעות הפרס-טרוסקופית של קואליציית השמאל למען מחמוד עבאס בהשראת תשבחותיו של הנשיא פרס.
מחמוד עבאס, ירום הודו לאחר שירי ההלל של פרס והשמאל הישראלי בסיוע קרי, לדברי הביקורת שהשמיע מחמוד עבאס בכינוס האיסלאמי לשתוף פעולה, הסתבר שגם לעבאס ותומכיו יש "ביבי" משלהם, והביבי הזה לא המתין אפילו 24 שעות.
לאחר שמיצתה הרשות את הטימטום ההסברתי-תדמיתי הישראלי עד תום, מיהרה הרשות באמצעות שר החוץ שלה ובאמצעות פניה לאו"ם, לבטל בפועל את תוקפם של דברי עבאס ואת קבלת האחריות כביכול לפעול נגד החטיפה, ופרסמה שתי הודעות:
א. הודעת שר החוץ, ריאד אל-מליכי
2, בה הוא טוען שישראל "המציאה את החטיפה..." כדי לנצל הזדמנות... ולפגוע בפלשתינים. האפשרות שאכן בוצעה חטיפה, דורגה אצלו במקום שלישי מתוך שלוש סבירויות, כשהוא מחנך את שומעיו להפנים שהרשות עומדת לפתוח במסע אנטי-ישראלי בקהילה הדיפלומטית העולמית נגד ה"פשעים" שמבצעת ישראל. יש אבסורד גדול מכך?! – המשך ההסתה והפעילות העויינת כנגד ישראל.
ב. במקביל פנתה הרשות לרשויות בינלאומיות שונות והודיעה על כוונה לפנות באופן דחוף בדרישה לכינוס של מועצת הביטחון של האו"ם
3, בדרישה להורות על הפסקה מיידית של הפעילות הישראלית הרחבה באיו"ש לאיתור החטופים ושחרורם. לא רק שהם אינם עושים דבר, הם גם יפעלו להקשות על פעילות החיפוש של ישראל...
השאלה עתה היא כמובן לא מי ביצע את החטיפה, אלא כיצד תגיב ישראל בכדי לגרום לכך שהיוזמה השחצנית והחצופה הזו, תהפוך לחרב פיפיות נגד הרשות. מהלכים אלה של הרשות מחזקים תיזה הטוענת שהסבירות הגדולה ביותר לתרחיש החטיפה, הוא שיתוף פעולה של גורמי ממשלת האחדות הפלשתינית.
לצרוף זה אפשרות לזכות במירב היתרונות מהמהלך שנעשה עד כה, לאחר שמחמוד עבאס גרף את השבחים והתשבחות מן הגיס החמישי הישראלי שלו, בא השלב הבא וישראל חייבת לפעול ללא דיחוי באופן שירתיע אותו מכל ניסיון לנצל את החטיפה לשיפור עמדות במאבק המדיני והביטחוני נגדה, אבל אינה עושה זאת.
את הביטוי המובהק לכך שישראל אינה פועלת או פעילותה אינה יעילה, אנו מוצאים במהלכים האירופים האחרונים של מדינות אירופה להפעלת לחץ כלכלי "ממתן" על ישראל. אני יכול בהחלט להבין את המדיניות האירופית, אינני יכול להבין כלל את התגובה הרופסת של ישראל למהלכים אלה.
בינתיים, נדחו ההצעות הפלשתיניות לגנות את ישראל במועצת הביטחון, אבל האיום הקבוע ממשיך להיות תלוי ועומד. ישראל אולי נחלצה בעור שיניה מגינוי הפעם, אבל לא שיפרה ממש את כושר התמרון והמאבק שלה מול הטרור הפלשתיני בהנהגת מחמוד עבאס.
השתוללות השמאל;
תקצר היריעה מלתאר את מכלול החזירויות שמרשה לעצמו כיום השמאל הישראלי והתקשורת המגויסת שלו (למשל: ערוץ 10 של הטלוויזיה), בנסיונות להכפיש ולפגוע במשפחות החטופים, במאבקן לטובת ילדיהם וברצונם להביא להקטנת התמריץ לחטיפות
4 חוזרות.
לא רק שה
ממשלה לא עושה למנוע באופן חד וחריף מעשים כאלה, הם עושים מאמץ ניכר לעודד חטיפות. בין התופעות של היומיים האחרונים: א. התססת המסתננים במתקן "חולות" שבקציעות; ב. הבעת צער על הפסקת שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים; ג. מהומות ערביות באום-אל-פאחם, ד. דבריהם של ח"כים ערביים דוגמת זועבי המהווים תמיכה בפעולות חטיפה של מחבלים ערבים וזוכים ל"הגנה מן הצדק" נוסח השמאל הישראלי, ועוד.
אבל הגדיל לעשות מצנע, בהתלהמות בנוסח אנטישמי, רק ללא צלבי קרס... כנגד הבית היהודי, משום שהבית היהודי (ובנט) מדברים על סיפוח שטחים באיו"ש.
התובנות הדמוקרטיות של מצנע אינן מקבלות עמדות שונות מעמדותיו, וכחלק מהצביעות וההנמקות העלובות לדבריו הקשים הוא מסביר שיש החלטת ממשלה לגבי
הסכם אוסלו ולגבי המו"מ האחרון – אז מה?! מישהו מנע ביצוע ההחלטות? כל מה שנאמר הוא שהחלטות אלה שגויות. שמחליטיהן טעו וכי יש לשנותן ולפעול אחרת. דברים בסיסיים אלה אמורים להוציא מאיפוס את "מצנע הגדול", ולגרום לו להשתלח במפלגה שמייצגת ציבור כפול ממפלגתו?! מהיכן שינאת-החנם הזו?
וכמובן, הפן התיאורטי של התמיכה בטרור מבית מדרשו של
שלום עכשיו –
יריב אופנהיימר, "הרסיס מדמם" (חטיפה צפויה),
ידיעות אחרונות, 16.7.14. ברור שליבת האמירה שלו המי יודע כמה, היא "הכיבוש" כלשונו, ומי שאינו מקבל תיזה זו, אינו מוצא בדבריו שום דבר שאינו שיר הלל ל"התנגדות הפלשתינית", אישור לזכותם להאבק בישראל, לרבות באמצעות אלימות, הצדקה ישירה ועקיפה של רצח וחטיפות, ניסיונות לסרס את יכולת ההגנה העצמית של ישראל, ועוד.
מטעמים של "פוליטיקלי קורט" הוא אומר מספר מילים של נימוס על הצורך להמנע מאלימות ומחטיפות, אבל מיד אחרי כן הוא חוזר לסורו. וזאת הוא עושה למרות שידוע לו היטב שהסכמי אוסלו, שמהם הוא מבקש לגזור את פתרון-ההבל שבו דוגלת תנועתו, אומר במפורש שמחלוקות יש לישב במו"מ.
ומו"מ הפלשתינים נמנעים מלקיים פעם אחר פעם, כי מו"מ בשפה שהם הוא "כניעה ישראלית". ואם ישראל אינה מוכנה להכנע, וישראל אינה סבורה שהיא כובשת, והערבים אינם מנהלים מו"מ – אנו חוזרים לנקודת המוצע האמיתית של שלום עכשיו – המאבק הלאומי האלים והמוצדק של הערבים נגד ישראל, ובו כמובן אשמה....ישראל. עם שמאל כזה מי צריך אויבים?! והממשלה – עדיין בשנת חורף או כבר בשנת קיץ, אבל בכל מקרה נעדרת ממגרש המשחקים העיקרי.
שביתת הרעב, הפן המשלים של החטיפות ובינתיים, תוך כדי כתיבת שורות אלה, מסתמנת נקודת אור חלקית. מתברר שהסיכוי שחוק להזנה בכפייה של שובתי הרעב הפלשתינים בכלא הישראלי, לצד חזרתם לכלא של משוחררים בעסקות חטיפה לצרכי מיקוח קודמות, ובצרוף איום להפוך מדיניות זו למדיניות ישראלית כוללת לכלל 4000 המשוחררים, נקלטות אצל הפלשתינים. וכשנדמה להם שישראל רצינית, הם מבינים את המסר ומתחשבים בו. ובינתיים הביאו הדברים לתוצאות חיוביות – הפסקת שביתת הרעב
5.
יש המסבירים זאת בהבטחה ישראלית לשמור על התנאים שהיו לאסירים קודם לשביתה, ויש המסבירים זאת בחשש מההזנה בכפיה בשל הקושי למוזן המתלווה לתהליך זה ויש מי שאומר שזו הפסקה זמנית, ולאחר מספר שבועות או חודשים יחזרו האסירים למריים - אולי. לי נראה שהעבריינים הגדולים, בדיוק כמו מנהיגיהם, מעדיפים את החיים הנוחים, כאשר מתברר להם שישראל מתכוונת ברצינות להכביד את עולה עליהם, יש להם מחשבות שניות.
אם מוסיפים לכך את התשלומים הגבוהים יחסית שהם מקבלים עבור ישיבתם בכלא הישראלי, את האיום להרוס בתים ולגרש עבריינים, ואת הסיכון לחייהם היה ויצאו מחדש לדרך הטרור – התמונה מתבהרת
שוב מוכח שזו הדרך הנכונה. דברי ההבל של חסידי מחמוד עבאס והחמאס בשיתוף עם הסתדרות רפואית בעלת מנהיגות חסרת אחריות ממלכתית – הם חזיונות השווא, ואין להאזין לדעותיהם המדיניות. יכולתם והבנתם היא רפואה, ומוטב שיעסקו בה.
האיום המרחבי כל האירועים המקומיים הנ"ל מתרחשים במקביל לאירועים המשמעותיים אבל מרוחקים מעט יותר, במרחב המזרח תיכוני הגדול בהשראת תנועת ISIS. חרף הניתוק כביכול בין הדברים, קיים ביניהם קשר הדוק. ישראל שאינה מטפלת נכון בפלשתינים באיו"ש ועזה, מתקרבת במהירות לצומת שבה תאלץ לנהל מאבק סימולטני הן נגד הפלשתינים וכל מי שיבוא לעזרתם בנימוק אמיתי או מדומיין כזה או אחר, ונגד איומים ישירים של ISIS וארגוני טרור אחרים לאורך גבולות הצפון והמזרח. זה עתיד להיות נטל צבאי וכלכלי אדיר אם לא תעצב ישראל כבר עכשיו מדיניות ברורה לגבית שתי טבעות האיום.
הטבעת הקריטית ביותר היא ארץ ישראל המערבית. ללא הגנה עליה, יהיו החיים בארץ לבלתי נסבלים. אינני רואה בפלשתינים שותפים אסטרטגיים למאבקים אלה בגלל ניגוד אינטרסים חריף, אבל רואה שותפים כאלה בירדנים, בגלל אינטרסים משותפים לשני הצדדים, היה ויתעשתו מבעוד זמן.
אם לא תכריע ישראל עכשיו בשאלת הפתרון שייושם ביהודה ושומרון, פתרון שחייב לכלול שליטה צבאית ומדינית מלאה על השטח והגבולות והבנה מלאה עם התושבים מה מותר ומה אסור יהיה להם לעשות, היא תאלץ לעשות זאת בתנאים יותר קשים, כשהיא מנהלת לחימה פעילה בשתי חזיתות או יותר. פתרון אוסלו מת! פתרון אזורי עדיין אפשרי, אבל מחייב שינויים בסעודיה בנסיכויות המפרץ במצרים ומצד ארה"ב, והרחקה מודרגת של אירופה ממעורבות מפעילה בשטחי השליטה של ישראל – עכשיו, לא בעוד שנה.
כתבתי לפני ממספר ימים
6 שלדעתי ישראל וראש הממשלה אינם מגלים את הדינמיקה הדרושה לעת הזו במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. דינמיקה זו אינה חזרה לדיבורים השחוקים של אוסלו, אלא עם הפנים למציאות החדשה המתהווה. אבו מאזן יכול לנסות למלא תפקיד של שחקן משני במחזה הגדול, או להעלם. אין לו תפקיד אחר במציאות החדשה.
צה"ל חייב להתחיל להערך לטבעות האיומים החדשות ולפעולה רחבה במסגרתן. מציע למופקדים על הנושא לבחון מחדש את מושגי ה"צבא הקטן והחכם" שהתחילו לעצב קרוב לשלוש שנים, ולהערך מחשבתית ומעשית לצורך לנהל מלחמות יבשתיות במדבר הירדני ומעבר לו בין אם באמצעות תנועות קרקעיות (תמרון) ובין אם באמצעות פשיטות אוויריות ואחרות. התהליכים עתה נעשים מהירים ודורשים תגובות מהירות.
ישראל אינה יכולה לשקוט על זרי דפנה של צבא בט"ש עם ח"א אסטרטגי, ולא תוכל להקצות כוחות לוחמים משמעותיים לשמור על השקט בתוך ישראל או באיו"ש. את מרחב האמנעה וההערכות שלה צריכה ישראל לבסס על אזורי-חיץ נוסח סיני אך לא תמיד באותו גודל או מבנה, לאורך כל גבולותיה.
