גם זה יישכח

בואו נגיד לעצמנו את האמת: גם הרצח של נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח יישכח. גם הוא יהפוך בסופו של דבר להערת שוליים. גם הוא לא יזיז את מי שמשוכנעים שרק אנחנו אשמים בזה שרוצחים אותנו, שהכל יהיה כפתור ופרח אם נעשה רק עוד ויתור אחד. או שניים. או מאה. איך אני יודע? גם לפי ניסיון העבר וגם לפי אירועי ההווה. במאי 1970 רצחו אנשי אש"ף תשעה ילדים במושב אביבים. כעבור בדיוק ארבע שנים הם טבחו 21 תלמידים במעלות. ישראל נשבעה בכל פורום אפשרי שהיא לעולם לא תדבר עם הרוצחים הללו. היא לא עמדה בזה. יאסר ערפאת, רוצח ההמונים ששלח את החיות לאביבים ולמעלות, הפך לבן-שיח, לשותף ולחתן פרס נובל לשלום. אחרי הסכמי אוסלו נרצחו עוד ילדים ונערים יהודים, שכל חטאם - בדיוק כמו בשואה - היה שנולדו. במארס 2001 נרצחה התינוקת שלהבת פס בחברון. ביוני 2001 נרצחו 21 בני נוער בכניסה לדולפינריום בתל אביב. באוגוסט 2001 היו שבעה בני נוער בין 15 ההרוגים במסעדת סבארו בירושלים. במאי 2004 נרצחו טלי חטואל וארבע בנותיה בציר כיסופים. ישראל לא ביטלה את ההסכמים אלא המשיכה לסגת. הנסיגה מגוש קטיף לא שינתה את התמונה. במארס 2011 נרצחו באיתמר שלושה מילדי משפחת פוגל לצד הוריהם. אלו הם כמובן רק כמה מן המקרים הבולטים. הרציחות הללו לא קשורות לכיבוש, להתנחלויות או למעשה כלשהו של מדינת ישראל. הן החלו כאשר המדינה הייתה רק בגדר חלום והמילה "התנחלות" טרם באה לעולם. בשנת 1929 נשחטו בחברון ילדים יהודים לעיני הוריהם. תריסר שנים מאוחר יותר עודד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני את היטלר לרצוח את יהודי אירופה וילדיהם. הרציחות הללו קשורות אך ורק לכך שהפלשתינים לא מוכנים שיהודים יחזרו למולדתם ההיסטורית.

מרצ ומחלקת המדינה

כל זה לא מפריע לעולם הצבוע ולישראלים-שונאי-עצמם לתלות בנו את האשם לכך שטובחים בנו. כל זה לא מפריע לממשלות ישראל בעשורים האחרונים להמשיך לדבר עם הרוצחים-לשעבר הנותנים את ידם לרוצחים-בהווה. מדי פעם יש איזשהו זגזוג, אבל מהר מאוד חוזרים לדהור בנתיב אל התהום. הנרצחים נשכחים, הלקחים נזנחים. עד הפעם הבאה - וחוזר חלילה. לא חלפה שעה מההודעה הרשמית על רצח שלושת הנערים, וקיבלנו שלושה איתותים לכך שיש מי שהעובדות לא יזיזו אותם כהוא-זה מהעולם הבדיוני שיצרו לעצמם. סיעת מרצ קראה להבדיל בין החמאס לאבו-מאזן ולחזק את האחרון, אותו כינתה "גורם מתון". ואילו מחלקת המדינה של ארה"ב דחקה בשני הצדדים לנהוג באיפוק והאיחוד האירופי הטיף לריסון. זה שאבו-מאזן היה חבר בכיר באש"ף כאשר רצח מאות יהודים; זה שהוא מכחיש שואה; זה שהוא חתם על הסכם פיוס עם אותו חמאס - כל זה לא מזיז לזהבה גלאון וחבריה. זה ששלושה נערים (אחד מהם אזרח ארה"ב) נרצחו רק בשל דתם; זה שמדובר בגילוי נוסף של איסלאם קיצוני ורצחני; זה שהפנאטיות המוסלמית מרימה את ראשה משום שארה"ב מקפלת את זנבה - כל זה לא מזיז למשרד החוץ של המעצמה המתפרקת מכל אחריות מדינית ומוסרית. ואגב: אני לא מצליח להיזכר באיפוק האמריקני אחרי 9/11 ובריסון הבריטי אחרי פיגועים של ה-IRA. תאמרו: מרצ נמצאת בשוליים, וארה"ב ואירופה רק מדברות. לא נכון. הקול של מרצ בנושא הזה לא ממש שונה מזה של ציפי לבני, חברת ממשלה וקבינט, המופקדת על המו"מ עם הפלשתינים. הוא בוודאי לא שונה משל חלקים לא מבוטלים בתקשורת הישראלית. ארה"ב בהחלט הראתה שהיא יודעת טוב מאוד להפעיל לחץ - על ידידותיה, כמובן. ועל אירופה דומני שלא צריך להרחיב את הדיבור.

לא יתנו לנו לפעול

אם לחזור לניסיון העבר, הוא מלמד בבירור שהעולם לא יתן לצה"ל לפעול לאורך זמן נגד החמאס. די בתקרית אחת בה ייהרגו כמה אזרחים פלשתינים, כדי שישראל תידרש להפסיק את פעילותה. ואם זה לא יקרה, יהיו לנו כמה ימים יותר, עד שהפלשתינים יתחילו לזעוק על מר גורלם, בני בריתם יתייצבו לצידם ובני בריתנו יתייצבו נגדנו. אותו ניסיון גם מלמד, כי מהר עוד יותר יימצאו בינינו מי שידרשו לעצור את הפגיעה ב"אזרחים חפים מפשע", להימנע מ"ענישה קולקטיבית" וכן הלאה. שלא לדבר על מה שיקרה אם חלילה ייהרגו חיילים במהלכן של פעולות אלו. אפילו אם ישראל תצא למבצע נוסח "חומת מגן", לטווח הארוך לא תהיה לו השפעה. תשתיות הטרור אולי יספגו מכה קשה, אך הן ישובו ויתאוששו תוך העלמת עין של הרשות הפלשתינית. מאות מחבלים אולי ייכלאו, אבל הם יקוו להשתחרר בחטיפה המוצלחת הבאה ובינתיים ימשיכו לפעול מאחורי הסורגים. שינוי אמיתי יתחולל רק כאשר אנחנו, ואנחנו בלבד, נעשה סוויץ' מוחלט בראש ובחשיבה. כאשר נבהיר לעצמנו בצורה חד-משמעית, שאנחנו נמצאים כאן בזכות ולא בחסד, ושאין לנו כוונה ללכת לשום מקום. כאשר נקלוט שאין עם מי לדבר, לפחות בעתיד הנראה לעין. כאשר נרסק כל גרעין של טרור לפני - חזור: לפני - שהוא נובט ופוגע בנו. כאשר נודיע לעולם, כי נגן על עצמנו גם אם זה לא מוצא חן בעיניו. כאשר נהיה מוכנים להתמודד עם קשיים ולוותר על הנאות חיים כדי לשמור על עצם החיים. האם הרצח של נפתלי, גיל-עד ואייל יביא שינוי כה מרחיק לכת? האם הוא יזעזע את מי שדמם של מאות ילדים ונערים קודמים הוביל אותו לכניעה לטרור? לא. ולכן, גם הרצח הזה יישכח ויהפוך להערת שוליים.