גם אני רציתי, כמו כולם, לבעוט בחניון של זועבי. לרגע זה נראה לי מהלך גברי למדי, מה גם שהעיתונות הצהובה טוענת ללא הרף שזה מה שהיא צריכה, בחניון או במכונית עצמה. אבל התאפקתי ושבוע לא נעלתי נעליים. בסוף אמרתי, כמו כולם, שצריך להוציא לה עין. לפחות אחת. וזה מה שעשיתי. זו מין נקמה מתוקה ושוביניסטית, להעמיד כל אישה על הגבריות שבתוכה.
במחשבה שנייה, שאורכה קצת יותר משנייה, עולה על דעתי שאנחנו סתם נטפלים אליה על עוול שאין בכפה ולא במקום אחרת בגופה. מה היא כבר אמרה שאנחנו היהודים לא אומרים? שהמטורפים האלה בצד השני, חיות אדם, רוצחי נשים, זקנים וילדים, שותי דם אדם, מתעללים סדרתיים בגופות עוד לפני שהם ממיתים אותם – הם לוחמי חופש, חרות וזכויות האדם. אנשי החמאס הם לא טרוריסטים. הם גם לא היחידים שרוצים להשמיד את מדינת ישראל ולהרוג ציונים. ביג דיל. קל להבין מה שווים היום חופש וחירות ומי משווק אותם בעולם.
לא רוצים אותנו שם תשאלו את יצחק, אביו של אריק פרנקנטל שנחטף בשנת 1944 בידי החמאס ונרצח. גם הוא אומר שבקרב הפלשתינים (הערבים) אנשי החמאס הם לוחמי חופש. נכון, הוא אינו ערבי ואינו חבר כנסת ישראלי אחראי כמו הגברת זובי. יצחק נאבק למען השלום ורודף אותו תוך שיתוף פעולה עם אגודות וארגונים של ערבים. הוא בעד להחזיר את השטחים תמורת שלום. חד וחלק. הטענה שלו כלפי רבין עדין שרירה וקיימת: רבין לא הציע לחלק את ירושלים ולכן מנע שלום... הרדיפה בעקבות השלום אפופה במסתורים, מסתורין וקודים אניגמאטיים שאיש אינו יודע כיצד לפענחם למעננו. על השלום הוציאו חוזה. אנשים ש'רודפים' אצלנו שלום זוכים לאהדה עצומה בקרב האומות (דין רודף) וזוכים למלגות נדיבות ומשרות באוניברסיטאות מטעם השוק האירופאי המשותף. אהרון הכהן הראשי של התנ"ך רדף שלום כל חייו והיה אהוב על כל בני ישראל ללא יוצא מהכלל. כולם השתתפו במסע ההלוויה שלו. מה תעשה אם תשיג את השלום? שאלתי רודף שלום אחד נורמטיבי. הוא הביט בי כאילו אני בא מעבר לימים וללילות. אני יורה לו מיד בראש, פסק ומשך בכתפיו בפסקנות.
גם שלמה וישניסקי (שחקן) הכריז השבוע שאסי דיין היה חבר קרוב שלו והוא זוכר אותו מגיל 16. באשר לחמאס וחטיפת הנערים הוא אומר, "לא יפה להגיד, אבל אני זוכר שחטפנו קצינים בריטים ותלינו אותם. זו תנועת שחרור. הם לא רוצים אותנו שם. הם למדו את הכול מאיתנו, כמו שלא הייתה זכותנו לתלות אותם קצינים בריטיים...". מר וישינסקי איבד בן יקר בציר פילדלפיה שבשולי רצועה שהותרה. זה מזכיר לי כי שמו של אחד הרוצחים הגדולים בהיסטוריה המודרנית של ברית המועצות הסובייטית והבולשביקית, עושה דבריו ומשרתו הקטגורי הנאמן של סטאלין, היה יהודי רזה ומצומק בשם וישינסקי. משרתו המתגמלת כונתה על-ידי יהודים בגולגים: הטובע היהודי הכללי. כן, באותם ימים אם יהודים לא טבעו – היו תובעים אותם. זה גורל שהגיע לביקור משפחתי בארץ.
יש כשל לוגי בתגובות הרגשיות של שני ההורים השכולים והוא משליך לתוך החברה הישראלית. הכשל הזה הוא ביטוי תמציתו של פתגם: הפוסל – במומו פוסל (ולהפך). יש לנו נטייה לשפוט את העולם מהמקום שבו אנו נמצאים ובהתייחס לדברים שהם לחם חוקותינו מדורות. אבל העולם שלנו אינו העולם שלהם.
אהוד ברק, ראש הממשלה שהציע לערבים את חלוקת ירושלים (הם סירבו), הגדיר את האבסורד הסוריאליסטי הזה: 'וילה בג'ונגל'. היו גם רבים וטובים שהשתמשו במלים נרדפות, 'פה זה לא שוויץ או בלגיה'. והמבין – יבין. חיים, למשל, לא הבין. מה לעשות ונחלת ההיגיון שלנו אינה מתנחלת בשטחים שלהם. הערכים שלנו ושלהם – אינם דומים (למרות שהשמות הם אותם שמות וגם המונחים זהים). מה שאנחנו מבינים אינו דומה למה שהם מבינים. חוסר ההיגיון בדברים אינו בולט ושערורייתי כמו במקרה שבו הגדיר השמאל הרדיקלי והנאור בארצנו את הרוצח האדיר והעוצמתי ביותר בהיסטוריה האנושית, גם הוא בעל שפם, כ'שמש העמים'. מדובר ביהודים, כמובן. יש מגבלות לכוח – אבל אין לאבסורד. היהודים הטובים עדין מושכים במושכות ומסרבים להרפות. לצידם חיים בינינו ערבים שאומנם אין להם דם על הידיים, אבל יש דם על השפתיים. טוב, זה לגיטימי למדי גם לפי עקרונות השוק המשותף והאיחוד האירופאי. חוסר היגיון איכותי בולט גם במילה אחת שבה משתמש וישינסקי, הסנגור הטוב, במשפט: הם לא רוצים אותנו שם. שם, הכוונה לבית שלהם בחברון. אבל, וישינסקי שוכח שהבית שלהם הוא גם כאן, ברחוב שבו הוא מתגורר בתל אביב. איך מתיישבת לו סוגיה שכזו - במרפסת?
כשלוחצים על האב השכול והכואב יצחק פרנקנטל ושואלים בנימוס, מה יקרה אם לא יהיה שלום גם לאחר שנותנים להם את מבוקשם? תשובתו: אני הראשון שאתגייס לצבא ואצא להילחם בהם...
סינדרום שמר גם האלוף
עמרם מצנע מצביע באופן חד-פעמי על מגבלות הכוח לעומת תפוצתו הנפיצה של האבסורד ההגיוני. ממש וירוס. הנה, הבית הלאומי הוא כמו החמאס, לדבריו. אם משתמשים באותו הגיון ויראלי ניתן לומר באותה ביטחה החלטית שמקורה בסינדרום 'שמש העמים' הקופחת כי: שר החינוך שלנו
שי פירון הוא כמו הרמן גרינג שלהם. יש טעמים רבים להשוואה זו, כגון: שניהם שמנים. שניהם שרי ממשלה, שניהם נולדו לאישה בהריון. אני שואל את עצמי, האם טעמים מהסוג שמעלים אנשי 'שמש העמים' יצחק פרנקנטל, עמרם מצנע, שלמה וישינסקי – עומדים במבחן המציאות וההיגיון של החמאס ואירגוני הרצח שפשו במזה"ת כפטריות? מה הם בעצם אומרים? האם הם באמת סנגוריו של משטר אפל וריאקציוני בישראל או קטגוריו של משטר זוועה כמו שהיה אותו וישינסקי במוסקבה שסיים את ימיו כשר החוץ של הבולשביקים?
היכן נמצאים האקדמאים שלנו, לא כולם? מה עוד הבריות המפונקות האלה צריכות ללמוד כדי באמת להבין משהו בסיסי? האם תפקידה של האקדמיה להוכיח לנו את מרחקה העצום מתבונה אנושית? האם ייתכן שהם ממש לא שמעו על נעמי שמר? האם ייתכן שהם באמת לא שמעו עלינו – היהודים החיים עדין בארץ הזאת? האם מגדל השן שבו הם שרויים גבוה כל כך השמים שהם מתראים שם רק עם אותן שבעים בתולות סטנדרטיות המיועדות לאותם שאהידים צחורים כשלג? האם הם כל-כך דאשתקד עד שליבם נעקר ונעקד על מזבח כלשהו, למרות שהם חסרי דת, לכאורה? האקדמאים ממציאים לנו תיאוריות חדשים לבקרים כדי להסביר עוד תיאוריה חדשה ומרעננת שמשמעותה עוד 'שמש לעמים'. הנה באו עתה עם סינדרום חדש, סינדרום שמר. בטורקיה הם היו אומרים – יוק. הייתכן שיש באקדמיה צבר אדיר כזה של טיפשות, בורות, רוע-לב או טמטום? עדין קשה לי להחליט, אני זוטר. רק בשנה שעברה סיימתי תואר שני בתואר ראשון...
