החור והעכבר

כיצד הגענו למצב, בו סיעה בכנסת ישראל מפרסמת קריקטורה אנטישמית נגד ראש הממשלה? כפי שפורסם ב-News1, זה מה שעשו חברי סיעת חד"ש - דב חנין, מוחמד ברכה ועפו אגבאריה - בעקבות רצח הנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שאער ואייל יפרח, כאשר צירפו קריקטורה בה נראה בנימין נתניהו מניח אבנים לקיר ומחזק אותן בדם. התשובה היא, שהגענו למצב הזה משום שהן המחוקק והן בית המשפט העליון אפשרו לחור הזה לגדול ולצמוח עד לממדים של בולען. הן המחוקק והן בית המשפט העליון מסרבים להפנים את אחד הלקחים המרכזיים של עליית הנאצים לשלטון: דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה ממי שמשתמשים בה כדי להרוס אותה. קוראים לזה "דמוקרטיה מתגוננת". במקרה שלנו, מותר ואף חובה למנוע חברות בכנסת ממי שחותרים נגד עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל אפילו במקרים הנדירים בהם הדרג הפוליטי (ועדת הבחירות המרכזית) מחליט לפסול מועמדים כאלו - בג"ץ מתערב ומבטל את ההחלטה; ע"ע חנין זועבי. וכאשר זועבי ודומיה מקבלים הכשר שכזה, אין להתפלא שהם מנצלים אותו בצורה הצינית, החמורה והפוגענית ביותר.

צה"ל מבזבז כסף, הרשויות המקומיות טובעות בשחיתות ובגרעונות, מוסדות חינוך חרדיים מפלים לרעה את בני עדות המזרח. לכאורה – אין קשר בין התופעות החמורות הללו, שחלקן מסכנות את בטחוננו, חלקן פוגעות בחיינו היום-יומיים וחלקן מאיימות על צביונה הדמוקרטי של המדינה. אלא שיש מכנה משותף: אוזלת יד של השלטון המרכזי. משרד הביטחון כבר מזמן אינו מפקח על צה"ל וגם לא מתיימר לעשות זאת; הוא אומר בריש גלי, כי מטרתו היא לסייע לצה"ל להשיג את מטרותיו. משרד הפנים יושב בחיבוק ידיים מול הרשויות המקומיות. משרד החינוך לא מצליח (אם הוא בכלל מנסה) להילחם בגזענות. אז מה הפלא שכל דאלים גבר, שכל ממזר מלך ושכולם גם יחד מצפצפים על המינהל התקין, על החוק ועלינו?

ויכוח לוהט התנהל (יום ד', 2.7.14) בפתיחת כנס מחוזות לשכת עורכי הדין בשאלת הצפת המקצוע. אפשר לומר, שהדעות נחלקו בשאלה האם האשמה היא בעכבר - קרי: בריבוי של אלו הרוצים ללמוד משפטים - או בחור, דהיינו במכללות שמאפשרות זאת ובמחוקק שאינו מגביל את מספרם. הדעה הכללית הייתה, שהמחוקק לא צריך להגביל את המספר, אלא שיש מקום להחמיר את דרישות הסף לכניסה למקצוע. אם הדרישות יוחמרו - בחינות מהותיות, התמחות אמיתית, אולי ציוני מעבר גבוהים יותר - אזי ממילא יפחת מספרם של עורכי הדין. היו גם מי שקיוו שהשוק יעשה את שלו - מה שנראה כתקווה מופרכת לנוכח העובדה שגם כאשר מספרם של עורכי הדין מתקרב ל-70,000, אלפים נוספים ממשיכים ללמוד את המקצוע. השאלה היא, מדוע אחרי שיש כזו הסכמה רחבה, שום דבר אינו קורה. אמי פלמור טענה, שהשרה שלה - ציפי לבני - נוהגת לקרוא את כל החומר, להתייעץ ולחשוב לפני שהיא פועלת. התאפקתי לא לצחוק; לבני הרי ידועה בכך שהיא שולפת תגובות, הנחיות והוראות חמש דקות אחרי שהיא קוראת משהו בעיתון או באינטרנט. מכל מקום, המשימה לסתום את החור הזה לפני שיהפוך לחור שחור שיבלע את כולנו - מוטלת בראש ובראשונה עליה.

המקומון "תל אביב" של ידיעות אחרונות פתח בקמפיין שכותרתו "רדו לנו מהמדרכות", נגד דהרותיהם של אופניים בכלל ושל אופניים חשמליים בפרט על מדרכותיה של העיר. תגובתה של עיריית תל אביב: זה לא אנחנו, אלא המשטרה; היא זו שצריכה לאכוף את החוק. ושוטרים, אנו מוסיפים, הם כידוע ברחובותינו כמו חמץ בפסח: בל ייראה ובל יימצא. יכול להיות שהעירייה צודקת; לא בדקתי את החוק. אבל העירייה היא זו שיזמה את תל-אופן – השכרת אופניים במחירים סמליים – והציבה מאות זוגות ברחבי העיר. העירייה היא זו שמתגאה בשבילי אופניים באורך של עשרות קילומטרים, למרות שבמרכז העיר לא ניתן לנסוע בהם ברציפות יותר מאשר קילומטר או שניים. העירייה היא זו שמראה את רון חולדאי מדווש בחדווה. כלומר: העירייה מעמידה לרשות העבריינים את אמצעי העבירה – שהופך להיות כלי פוגעני – ואחר כך מגלגלת עיניה השמימה ואומרת שאין לה שום קשר לכך שחייהם של הולכי הרגל הפכו לסיוט ושגופם ורכושם מופקרים לסכנה תמידית.

הגברת שבכותרת – בעלת מניות בידיעות אחרונות ורעייתו של השר סילבן שלום – היא גם בעלת תוכנית בקול ישראל. בשבוע שעבר חשפנו, כי היא עבריינית אתיקה סדרתית שננזפה שוב ושוב – וללא הועיל. הדוח השנתי של נציב קבילות הציבור של רשות השידור מגלה השבוע בין היתר, כי ג'ודי שלום-וכו' השתלחה בצורה גסה בשופט דוד רוזן אגב יחסו לשולה זקן במשפט הולילנד, ובין היתר אמרה: "עם שופט כמו רוזן, למה לשולה זקן בכלל להעיד"; "מסכנים החיילים שנשפטו אצלו"; "הוא ממש לא נראה שופט טוב"; "בגלל שהוא נהיה סלבריטי הוא עושה כאן איפה ואיפה". הגברת אף הגדילה לעשות – לשונו של הדוח – כאשר ציינה בשידור שלא נכחה באולם ואינה בקיאה בחומר המשפטי. לדברי הנציב, "התבטאויות מעין אלה לא עומדות בקנה אחד עם כללי רשות השידור, ותוכנית אישית אינה יכולה לתת גושפנקא להשמצות נגד שופט ומערכת המשפט כאשר אין להן בסיס עובדתי". התלונה, הוא מסכם, הייתה מוצדקת. אבל את התלונות האמיתיות יש להפנות למי שמעל ג'ודי שלום-וכו': למנהלי רשת ב', קול ישראל ורשות השידור, שממשיכים להעניק לה מיקרופון פתוח בשידור חי, למרות שהיא הפכה אותו לתעלת הביבים והאינטרסים הפרטית שלה. זו כנראה משמעותו של השידור הציבורי, שמנסים להסביר לנו כמה הוא חיוני: אשת שר יכולה לעשות מה שהיא רוצה בגלי האתר של כולנו, כי אוי לו למי שיגע בה.

אתמול (יום ה', 3.7.14) היה זה תורם של עובדי נתב"ג, שפתחו לפתע בעיצומים - כמובן בתחילתה של עונת השיא בנמל התעופה. לזכותם של עובדי המדינה בשירותים החיוניים יש לומר, שבדרך כלל הם נותנים לנו גיוון: פעם אלו עובדי הנמלים, פעם אלו עובדי הרכבת, פעם אלו עובדי חברת החשמל, פעם אלו עובדי רשות שדות התעופה. כל פעם מישהו אחר שובת/עוצם/משבש, לעיתים קרובות בצורה בלתי חוקית ואף תוך הפרת צווים שיפוטיים. העכברים הללו - שהם הרבה יותר קרובים לחתולים חדי ציפורניים - יכולים להשתולל משום שהחור הפך מזמן לפתח של מערה. איש אינו מעז להתמודד איתם. הפוליטיקאים מאוימים על-ידי פריימריז, בתי הדין לעבודה שואפים להגיע לפשרות, תביעות נזיקין אזרחיות אי-אפשר להגיש נגדם. שלא תטעו: מדובר בעובדים החזקים ביותר במשק, עם שכר גבוה ואף למעלה מכך, ועם תנאים נלווים שרובנו יכולים רק לחלום עליהם. ומתוך עמדת הכוח הזו, הם תופסים את כולנו בחלק גוף רגיש מאוד, כדי למנוע כל צעד שיוכל לשרת קצת טוב יותר את הציבור ולחסוך לכולנו קצת כסף וקצת זמן.