בניגוד לכותרות המתלהמות של משדרי הטלוויזיה המיוחדים, בערבו של יום שני המר והנמהר, נראתה הכותרת הראשית של
הארץ למחרת כמגדלור של שפיות תקשורתית צוננת. עורכי העיתון הפלשתיני בשפה העברית הדגימו כיצד יש לפעול "מהראש ולא מהבטן", כמאמר המנטרה שאימצו, כצפוי, רוב אמצעי התקשורת, שלצד כמה דקות של התחזות לאומית כואבת, חזרו לשורשים הפוליטיים הידועים.
"נמצאו הגופות של של שלושת הנערים הנ ע ד ר י ם" - בישר הארץ. אחרי שעוזרו של דובר מזכ"ל האו"ם, פרחאן האק מסר בשבוע שעבר, שאי-אפשר לקבוע באופן אוביקטיווי, כי שלושת הנערים הישראלים נחטפו, שמר הבטאון הפלשתיני בשפה העברית על הקו הספקני המסורתי שלו, שנועד לגונן על הקליינטים הפלשתינים מפני פגיעות ציוניות אופייניות.
לספקנות הזו שותפים גם דוברי החמאס בעזה, גם משפחותיהם וקרוביהם של שני החשודים ברצח, לפני שהניפו מעל ביתם את דגלו הירוק של החמאס. הם סיפרו לכתבים ישראלים כי כל סיפור החטיפה הוא בסך-הכל עלילה ישראלית, חסרת כל ביסוס בשטח".
נכון שגופות מהוות במשפט הפלילי הוכחה חותכת לביצוע הפשע ("קורפוס דליקטי", בלטינית: "גוף הפשע"), אבל באו"ם כמו בהארץ, מעדיפים ערבית על פני הלטינית, שממילא היא שפה שנכחדה, וגם מתייחסים בדרך כלל בחוסר אמון להודעות צה"ל.
פרודיה סרקסיסטית לכן, לא יהיה זה הוגן להבאיש את ריחם של הפלשתינים, ולדבר על "חטיפה" בלתי מוכחת, כאשר יש אפשרות שהנערים פשוט תעו ואיבדו דרכם (אנשי חינוך נאורים יסבירו כי זו תוצאה של "חינוך קלריקלי פגום"), ואין לנצל את "היעדרותם" כדי לפגוע בממשלת פתח - חמאס, שרק תמול-שלשום אומצה בהתלהבות על-ידי מחנה השלום.
בתוך ים הפרשנויות, היה קשה להחמיץ את הטור של
סימה קדמון, שאלמלא התפרסם ביום של אבל לאומי, יכול היה בהחלט להתקבל כפרודיה סרקסטית על תהליך השלום. בין השאר, המליצה הכותבת לקבינט לקבל החלטות בכיוון הקונסטרוקטיווי...
סליחה, קונסטרוקטיווי? כמו למשל מה? להסכים להפעלת מעבר יבשתי נטול פיקוח בין הגדה לרצועה? לשחרר עוד אסירים? להקל על הרשות לשלם תשלומים מוגדלים למשפחות מחבלים שרצחו? מותר להניח שהצעדים ה"קונסטרוקטיוויים" הללו יתקבלו בתשואות על האיחוד האירופי, ומעמדה הבינלאומי של ישראל יתחזק.
האמת היא שהפרשנית הנכבדה נקלעה למצוקה סוריאליסטית. כמו רבים מעמיתיה הנאורים, יצאה בחריפות נגד קריאות מתלהמות לפעולות נרחבות נגד רצועת עזה, שהושמעו בדיוני הקבינט. אפשר היה לצפות שתציין כי בראש המחנה המתלהם בקבינט ניצב יו"ר הבית היהודי
נפתלי בנט. אבל קדמון העדיפה שלא לציין את שמו, ומבחינתה בצדק.
מאז הודיע ח"כ בנט על תמיכתו בהצעת החוק שיזם "
ידיעות אחרונות, ושנועדה לפגוע ב
ישראל היום, הוא אומץ בחום על-ידי עיתונה של קדמון. בצר לה, נאלצה הגברת להתנחם בציון העובדה, שמשימתו של
נתניהו שנוא נפשה, לחשוף את ערוותו המדינית של אבו-מאזן - נכשלה.
דממת אלחוט בדרך כלל, ברגעים של כאב עמוק מתובל בזעם המקיף את רוב חלקי העם, נעלמים ונאלמים דובריו המיומנים של השמאל הישראלי. ואין הכוונה רק לחותמים האובססיוויים על כל עצומה שנועדה למחות על עוול אמיתי או מדומה שנגרם לעם הפלשתיני הכבוש והמדוכא. חבורת אנשי הרוח בעלי המצפון הרגיש והסלקטיווי, למדה מזמן מתי כדאי לה לשמור על דממת אלחוט.
על-רקע ההיעדרות המסורתית הזו, גילתה יו"ר מרצ
זהבה גלאון אומץ לב ראוי לציון, והגיבה על פשע רציחתם של שלושת הנערים, אתמול היה זה
עודד בן-עמי בערוץ 2, ששאל את ח"כ גלאון איך חש השמאל ביום עצוב וקשה כזה.
הח"כית המנוסה לא נבוכה. כשברקע צילומים מזרם המתאבלים שנהר לבית העלמין במודיעין לחלוק כבוד אחרון לנרצחים, התברר לנו כי אלה המספרים לנו ללא הרף, כמה חשוב להפעיל את הראש ולא את הבטן, הם בעצם חסרי ראש וחסרי לב.
אי-אפשר היה שלא לחוש רחמים על פוליטיקאית, שגם מול תמונות גוויות הנרצחים, גינתה את הרוצחים (בלי לציין את שיוכם הארגוני), אבל קראה לממשלה לחזק את ידי... אבו-מאזן והמתונים; הדיקלום הקבוע שנשמע כאילו הגיע מעולם דמיוני; ממש רצועה נוספת מאותו תקליט שבו סיפרו לנו פעם בהתפעמות, שבאוסלו נולד המזרח התיכון החדש.
