כמה נקודות סביב החטיפה: הנערים הפגינו בגרות וגבורה בהחלטתם להתנגד, אם בהתקשרות עם המשטרה, ואם בהתנגדות נוספת, וכנראה שהשילוב בין השנים הביא למותם. עם כל הכאב, יש להודות שאלמלא כן, היו מצטרפים לקבוצת הנעדרים האלמונים, ולמשפחות לא היה קצה חוט, וכנראה אף לא זו את זו.
בשיחה עם המשטרה במקרה חרום, אל תלחשו "נחטפנו", אלא צעקו "תג מחיר". כך תבטיחו תגובה מיידית ויעילה.
אווירת ה"ביחד" הנעימה לא תימשך. היא נוצרה על-ידי אמצעי התקשורת, שהחליטו לנצל את ההשראה שבאה מכיוון המשפחות, לזרום איתה, וכל לספק תפאורה מתאימה לדיווחים, משהו מספיק מרגש שיצדיק את קטיעת שידורי גביע העולם.
וכמה נקודות סביב מבצע החיפוש: בשביל זה התגייסנו. כך אמר חייל לאחת האימהות כשהודתה לו על המאמצים הנעשים במסגרת מבצע החיפוש. וזה מייצג את הטרגדיה הצה"לית. מצב כזה, שבו רבבה משלנו רודפים אחרי שנים משלהם, הוא שלב מקדים למצב שבו שנים מהם יניסו רבבה משלנו. צה"ל מעולם לא הפגין יכולות מרשימות מדי בניהול מלחמות אמיתיות, אבל בעשורים האחרונים הוא מתמקצע מאוד בפעולות שיטור בשטחים עויינים. זו לא "מלחמה", זה סטלינגרד.
ומכאן לתחום המדיני-משפטי: כל ההתייחסות לפיגועים בארץ היא כאל פשעים נאלחים. בהתאם, משקיעים הון עתק במציאת מבצעי הפיגוע, על-מנת לכלוא אותם, ולעיתים גם להוסיף קנס כספי (למשל פיצוץ הבית שבו גרים אלה שסייעו להם). בקיצור, המחבלים הם עבריינים, וצה"ל עוסק בתפיסת מבוקשים. המבצעים צריכים להיות מידתיים, ולא להפריע יותר מדי לשכנים. וכשהם נתפסים, הם נעצרים, עומדים למשפט, ונשלחים לבית הבראה על חשבונינו, יחד עם חבריהם ומוריהם.
העיוות שבתפיסה הזו זועק לשמיים. אפילו אם היינו מתקנים עונש מוות למחבלים או סתם מסכלים את המבוקש בתאונת עבודה, ומסירים את הסיכון לשחרור בעסקה הבאה, עדיין כל העסק בלתי הגיוני. הרי איננו מדברים כאן על עבריינות. זוהי מלחמה! לוחמי גרילה אולי אינם במדים, ואולי אינם אביריים כמו שהיינו רוצים לדמיין צבא סדיר, אבל הם אינם פועלים לשם רווח אישי, אלא לשירות המטרות הלאומיות של האוכלוסייה שבתוכה הם חיים ומגבה אותם.
כך אנחנו מבזבזים את משאבינו בפעולות שיטור יקרות ומסוכנות, בתפיסת מבוקשים ובהשבת ה"סדר" על-כנו, והמשך ה"דיאלוג" עם האוכלוסייה האזרחית, ומשרתים בזאת בדיוק את המטרות המדיניות של המנהיגים, שולחי המחבלים: התנהלות מתמשכת שמשדרת שליטה קולוניאליסטית על עם זר.
כל רעיון "המלחמה בטרור" הומצא מלכתחילה על-מנת לבדל בין אנשי פתח, שהפכו ל"פרטנר" בהסכמי אוסלו, לבין אויביהם הפנימיים משאר הארגונים. כך הרוויח הפתח, יחד עם ההכרה הבינלאומי שסיפקה לו ישראל, גם את סיועה של ישראל במאבק הפנים-ערבי. למעשה, זהו מאבק שאינו נוגע כלל למקבלי המדיניות אצלנו. הוא עוסק בשאלת הדגש על הנושא ה"דתי" לצד ה"לאומי", ומעניין ברמה התת-טקטית - מנהלי מבצעים מיוחדים, למשל, צריכים להכיר את האנתרופולוגיה של האויב, וכך גם מי שחי תחת שלטונו, כמובן.
בכל אופן, הרעיון הזה קנה שביתה אצלנו, ומביא לסילוף הנזכר, שבו אנחנו מכלים את מיטב נכסינו בלב שטח עויין בפעילות אלימה כירורגית, סיזיפית בעצם מהותה, ושאינה מעניקה לנו שום רווח מעבר לפריקת הלחץ הציבורי מימין "להיכנס בהם" מדי פעם ו"לחדש את ההרתעה", בלי התקדמות לשום מקום, ובודאי שלא ל"שלום".
אז איך צריך לנהל אירוע? הבעיה איננה מתחילה באירוע. היא מתחילה הרבה קודם - במדיניות אוסלו, שאישרה לראשונה את קיומו של עם פלשתיני בפני שאר העולם, ונתנה לו מייד תקווה לניצחון. אבל גם הסכמי אוסלו לא צמחו בחלל הריק - הם המשכו הטבעי של ההיסוס הקיים מקום המדינה: מה עמדתנו לגבי ערביי ישראל. לא הייתה בעיה מיוחדת עם הדרוזים בגליל או מיעוטים קטנים אחרים מסוג זה, שמסיבות שונות החליטו - ובדרך כלל עדיין שומרים על גישה זו - להשלים עם קיום המדינה ולהסתדר במסגרתה. אבל הערבים שידרו כל הזמן, גם אם על אש קטנה, התנגדות עקרונית למדינת ישראל ותקווה להשמדתה. זה לא מיעוט, זה גיס חמישי רשמי ומוצהר, והטיפול בו צריך להיות באמצעים מלחמתיים.
ממשלת ישראל צריכה קודם כל להחליט סוף-סוף שארץ ישראל שייכת למדינת ישראל. החלקים שכבר כבשנו (שטחי C) צריכים להסתפח אליה רשמית, והשאר - כולל חלקים שעוד לא שזפתם עין ישראלי - צריכים להיות במעמד של שטחים שאנו תובעים עליהם ריבונות, גם אם לא במעשה מיידי. יש בעולם סכסוכי גבולות רשמיים ומפורסמים בין עמים החיים בשלום ובשכנות טובה.
מבצע תגובה לפיגוע, מכל סוג שהוא, צריך להתחיל בסימון השטח האוטונומי המכיל את האירוע, והכרזה עליו כעילה למלחמה. מכאן ואילך תתנהל מלחמת כיבוש, קמ"ר אחר קמ"ר, מבחוץ פנימה, בקצב שלנו. לאוכלוסייה התומכת באויב מתייחסים כאל אויב, לא כאל שכנים של משפחת פשע.
אמצעים כירורגיים מפעילים במשטרה בשטח ידידותי, צבא פועל בדרכים אחרות: כל שטח שנכבש יפונה מתושביו, יופקע מהם (שיוכלו, מאוחר יותר, לזכות בפיצוי תמורת חתימה על העברת זכויותיהם בשטח), ויועמד מייד לרשות ישראלים המעוניינים ליישבו. כיבוש זה יהיה בלתי הפיך, וכך יוכרז מרגע פתיחת המבצע. מבחינה זו, הפיגוע מהווה הזדמנות לממש מדיניות העומדת בפני עצמה.
לפיגועים "רגילים" צריך לקבוע "תעריף" מראש: כמה שטח ייכבש על כל נפגע. בפיגועי חטיפה המבצע יימשך עד שנמצא את החטופים. המפגעים עצמם אינם מעניינים אותנו, אלא ככל מפקד בכיר אחר בצבא האויב: קדימות חיסולו פרופורציונאלית למידת הנזק שהוא עלול להביא בהמשך. אם ייבשנו לדג את המים, לא אכפת לנו איפה ימצא לעצמו אקווריום חדש.
אין זו אגדה מדינות העולם לא ישושו לשינוי חדש במדיניות הישראלית, אבל יאלצו לקבל אותו כשזו תהיה עקבית ורצינית. לא עוד מבצעים משפטיים קטנוניים המלווים בענישה קולקטיבית, אלא כיבוש וסיפוח בהתאם למדיניות המוצהרת והקבועה. כיום, כשגם אנחנו שבויים בתפיסת אוסלו, זה נראה קצת רחוק, אבל סוללה של דיפלומטים מומחים למשפט בינלאומי ישמחו לשרת כאן את ישראל במקצועיות אם רק תינתן להם ההזדמנות.
כל האמור לעיל לא נעים. זה דורש מאיתנו אפליה על בסיס לאומי. זה דורש הכרה בקיומם של לאומים בכלל. זה דורש בעיקר הכרעה מדינית, שהיא דבר שממשלות ימין בורחות ממנו כמו מאש. ודאי שכך הוא כשההכרעה סותרת את האמונה התפלה בדו-קיום בשלום. הכרעה כזו כרוכה בהגדרה מוסרית כלשהי לעם היהודי - לא חוק השבות הנוכחי, המזכיר את חוקי נירנברג, אלא איזשהו ייעוד בעל משמעות, ערכים לדגול בשמם, שיצדיקו מלחמה למען שמירתם. בקיצור, מידה ניכרת של שמירת ערכי היהדות במרחב הציבורי. חשבו גם על זה.
