סוֹף סִיחוֹן וְעֹג וּקְלָלוֹת

אֵיתָן לַעֲמוֹד לִנְדּוֹד לִנְדּוֹר נִגְזַר עָלֶינוּ כְּדֵי לִשְׂרוֹד לֹא לִמְעוֹד לִצְבּוֹר כֹּחַ וְאֵיתָן לַעֲמוֹד בִּתְלָאוֹת הַמִּדְבַּר מוּל טוֹרְפִים בַּדֶּרֶךְ כְּבַר הוּכַח שֶׁהָעֲמִידָה נֶשֶׁק רַב עֶרֶךְ הַמְנוּחָה וְהַנַּחֲלָה הֵן כִּמְעֵין אַשְׁלָיָה הַדֶּרֶךְ עֲדַיִן אָרֻכָּה וּבְעָמִידָתֶנוּ תְּלוּיָה לֹא יַרְתִיעֵנוּ טִיל לֹא כֹל שֶׁכֵּן הֶבֶל פֶּה עוֹד יִפְּלוּ וְנַכֵּם עַד חָרְמָה וְלֹא נַרְפֶּה אַךְ בַּל נִתְנַשֵּׂא לוֹמַר אֵינֶנּוּ כְּכֹל עַם אֵין לְקַבֵּל כִּלְשׁוֹנָם דְּבָרָיו שֶׁל בִּלְעָם וְלֹא כְּמוֹ בַשִּׁטִּים אֶת בַעַל פְּעוֹר חָבַק שָׁם זָנָה עִם בְּנוֹת מוֹאָב בְּעִדּוּד בָּלָק

התמוטטות התאוריה

התיאוריה הייתה כי ישראל שהולך ורב ועובר ממקום למקום במדבר, לא יוכל לעמוד בפני שני המלכים החזקים סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, והרי עמים רבים בסביבתם סמכו עליהם שהם יעצרו את ישראל. אלא שנכזבה תקותם בנפול מלכים אלה והתאוריה התמוטטה. זה התחיל בטעות שעשה מלך סיחון שדחה את היד המושטת של משה לשלום, וסרב לתת לישראל לעבור דרך ארצו אל ארץ כנען. זה חרץ גורלו וישראל בעזרת אלוהים ובברכתו הכהו: ויכהו ישראל לפי חרב ויירש ארצו מארנון עד יַבּק עד בני עמון. (חקת כא/כד) צריך לזכור כי מלך חשבון, הוא סיחון מלך האמורי, שכבר נלחם לפני כן עם מלך מואב הראשון והכניע אותו. וכאן מול ישראל יצא מוכה מכה ניצחת. ישראל בדרכו פגש גם את מלך הבשן והכה גם אותו עד שלא נשאר ממנו שריד וישראל ירש את ארצו. משם נסעו בני ישראל וחנו בערבות מואב שם שלט בלק, שראה ושמע את מה שקרה לשני המלכים העצומים שעליהם הוא סמך, על-אף היותם יריביו כי יוציאו לו את הערמונים מן האש, הכה אותם ישראל ולא נשאר מהם שריד. מפולת סיחון ועוג, נשמעה על-ידי העמים סביב שנאמר: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת", זה הועיל לישראל בדרכם לכבוש את ארץ כנען ולהתנחל בה כהבטחת השם לאברהם יצחק ויעקב.

בלק אמץ לו טקטיקה אחרת מול ישראל

לא צבא נגד צבא ולא מלחמה בכוח ובחיל אלא מלחמה שתכליתה לפורר את אחדות ישראל ולהתיש כוחו. כי בכוח ובחיל בלק לא יכול להתמודד עם ישראל. מכאן הוא השלים על כרחו עם ישיבת ישראל בארצו, אך כפי שעולה מן הכתוב, מואב עשה שלום עם מדין מיראתן מפני ישראל. השאלה מה גרם לעשיית שלום בין יריבים, ההסבר כי זאת הייתה הרתיעה מפני ישראל או כלשון ימינו ההרתעה. כאשר ראה את נצחונות ישראל על "מעצמות אלו". לכן בלק חפש דרך לא שגרתית להלחם בישראל. שאל חכמים מה סוד כוחו של ישראל ומנהיגו משה שהצליחו להכניע עמים עצומים. אמרו לו: כוחו של משה בפיו. לכן צריך להלחם בו בדבור, מלחמה פסיכולוגית... אזי קם בלק ובחר באדם שיכול להלחם באויביו בפיו, זה הוא בלעם הידוע כנביא הגויים. "וישלח (בלק) מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרוא לו" (כב/ה) אלא שבלק לא ידע את הכלל שבתורת ישראל, אין נזקקים לרוחות ולכשפים, שנאמר: לֹא נַחַש ביעקב ולא קֶסֶם בישראל (כג/כב) מעשה בלק הביא אותנו להכיר את בלעם שנאמר עליו "נביא הגויים". הכוונה שהנבואה שלו מתרחשת אצלו רק בחלום ולא כפי שזה אצל נביאי ישראל הנבואה מתרחשת אצלם בהיותם ערים. כפי שֶׁנִּוָּכַח בהמשך, על בלעם אמרו חז"ל: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם, הוא בלעם" . ועוד אנו רואים כי בתורה יוחדה פרשה לבלק שנקראת על שמו, כשם שיוחדה פרשה ליתרו כהן מדין חמיו של משה. שני אלה אינם מבני ישראל. מתן שם לפרשות של בני אדם שאינם נמנים על עם ישראל מופיע שוב במגילת רות המואבייה, כי היא מסמלת דבר מהותי בחיי העם. כן מצאנו שנתן קרַח משבט לוי כשם לפרשה אף על-פי שהוא סמל את המחלוקת בעם. ובשבוע הבא הפרשה על שם פינחס יוצאי חלציו של אהרן הכהן שמסמל את הקנאה לאלוהים, בעוד הקנאה נחשבת דבר פסול, באה קנאתו של פינחס ונתקבלה כחיובית כשם ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" ונתנה פנים נוספות חיוביות לקנאה.

בלעם בהבל פיו יְבַלַּע עָם

הפרשה אומנם נקראת על שם בלק, אבל לפי תכנה הוא פרשת בלעם כיון שבלעם נשכר על-ידי בלק לְבַלַּע (להשמיד) עָם. מדובר באדם יוצא צפון ארם נהרים מעיר פתור (לא בכדי נזכרת עירו פתור כי הוא פותר תעלומות) שהוא גם נביא בעיני הגויים. ואכן הוא זכה לְהִתְגַּלּוּת ה' עליו ונחשב כ: יודע דעת עליון (כד/כז) וּמוּשָׂמִים בפיו דברי אלוהים אשר הוא מְקַיֵּם אותם שנאמר: לא אוכל לַעֲבֹר את פי ה' אֱלֹהַי לעשות קטנה או גדולה.(כב/יח) למרות שהוא בקש מאלוהים למות מות ישרים שנאמר: תָּמֹת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כּמֹהו.(כג/י) כמות האבות, אלא שבני ישראל עשו אחרת: ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב (הושע יג/כב) מכאן ברור כי בלעם אינו אלא קוסם ולא נביא. לכן נחרץ דינו כדינם של קוסמים בישראל כבני מות הם כי: לֹא נַחַש ביעקב ולא קֶסֶם בישראל (כג/כב). ברם בלעם בבואו לקלל ברך את ישראל, עשה זאת מאונס ולא מרצונו החופשי. למרות ברכתו לא הרפה מהכשלת ישראל בְּיַעֲצוֹ לבלק עצת רשע, להכשיל את ישראל בזימה ובעריות ואכן הוא הצליח בכך שנאמר: וַתִּקְרֶאןָ לעם לזבחי אלוהיהן ...וַיִּצָּמֵד ישראל לבעל פעור.(כה/ב,ג) כך נגזר דין הָחַטָּאִים, נצטוו שופטי ישראל להרוג איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. לצערנו בכל פעם שאין אדם כמו בלעם רוקם מזימות נגדנו, אנו עושים הכל כדי שימצא מי שיעשה זאת אפילו מתוכנו. אנחנו גם לא נקיים מהתנשאות (אופוריה) מנצחונות, מבלי לגלות ולו מקצת משאר הרוח שגילו אימהות ואבות החללים הצעירים, בדברם אל העם בעת צרתם.

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא

דברי בלעם על ישראל משקפים את דמות עמנו בעיני הגויים ואת מעמדנו בלאומים. הַדְמָיַת עמנו כארי מלך על כל החיות וכלביאה כמלכה, יש בה משמעות של יכולת עמידה כארי וכח סבל כלביאה. כי אין אדם יכול לראות את עצמו כשעיניו מופנות אל זולתו. אין ספק שיש בקרבנו בין התפוחים הטובים והעסיסיים פה ושם תפוח או תפוחים רקובים מבפנים. שתוכם אינו כברם. זה איננו מצביע על הכלל. אך אם לא נסלק את התפוח הרקוב, הוא ידביק את היתר ויהיו כל התפוחים נגועים ברקב. זה תפקיד המנהיג, זה אשר עשה משה בקרב ישראל שהוציאם ממצרים. אלא שעם ישראל יודע להקיא מתוכו את מהרסיו ומחרביו ויכול גם לאויב האורב. ובפרשה זו הראה הקב"ה לבלעם בדרכו לקלל את ישראל כבקשת בלק שלושה דברים שמגינים על ישראל מצוה תורה ויראה, זה נרמז כשנאמר: ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו, הרי שאין דרך אלא דרך החיים. או אם נרצה לאמר "אורח חיים" שהוא הטור הראשון בשולחן ערוך ששם רוכזו המצוות. ושוב נאמר ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים על התורה נאמר כרם ה' צבאות. והיראה איננה אלא אותה יראה שנפלה על בלעם, ללמדך כי רק יראת השם תעמוד לישראל בעת מצוקה. בימינו אלה ראינו את העם ניצב כחטיבה אחת מול אויב מר ואכזר, והלב כואב ודואב, אך רוחו איתנה. את אשר צריך לעשות בידיעה כי אנחנו עם לבדד ישכון ולכן בגויים לא התחשב. כי בנפשנו הדבר. מוטב שלא נראה יפים, אך נראה מלאי אמונה בדרך שבה הולך עמנו עד הגאולה. רַק נוֹלַד וְנוֹעַד לִהְיוֹת עִם הַמַּוֶת יָדִיד לַהֲרוֹג וְלֹא לִשְׂרוֹד וְלֹא לְהוֹתִיר שָׂרִיד זֶה דְּבַר"הָרָסוּל וּאף מִקְרָאוֹ כַּךְ מֵעִיד כִּי הַיִלּוֹד נוֹלַד לַהֲרוֹג וּלְהֵהָרֵג כְּשָׁהִיד הֲזֶה רְצוֹן הָאֵל אוֹ מִצְוַת הַמַּטִּיף שְׁאַל מַדּוּעַ הַמַּטִּיף לִחְיוֹת מַעְדִיף נוֹסִיף לְקַדֵּשׁ אֶת הָחַיִּים בְּיָמֶינוּ כְּתָמִיד הַמְבַקֵּשׁ נַפְשֶׁנוּ מִנַּפְשׁוֹ לֹא יִוָּתֵר שָׂרִיד סוֹף סִיחוֹן וְעֹג וּקְלָלוֹת בִּלְעָם זֶה מֵעִיד חַרְבָּם עָלֵינוּ לֹא תִּצְלַח כְּשֶׁיָדֵינוּ נַכְבִּיד.