בין ישראל לחמאס מתפתח עימות חדש ומהותי יותר, בחסות מחמוד עבאס. הפלשתינים חזרו למודל הישן המנסה להפריד בין הרובד המדיני כביכול לבין הרובד הצבאי של הפעילות נגד ישראל. לרשות הפלשתינית נועדה הפסדה של הרובד המדיני, המתון כביכול, שעדיין מחזיק בהצהרות של רדיפת של רדיפת שלום, נכונות למו"מ והתנגדות לאלימות. לחמאס, המוגדר דה-פקטו לפחות כגורם טרור בתודעה הבינלאומית המערבית, נועד התפקיד של מחרחר מעשי האיבה, ובין שניהם מתמרנים כל השחקנים הנ"ל, כשממשלת ישראל במצב של תרדמת.
במסגרת תפקידה המדיני, מכינה הרשות את פניותיה ומהלכיה להצטרפות לארגונים בינלאומיים נוספים ולחיזוק ההכרה המדינה הפלשתינית גם ללא הסכמתה או תאום עם ישראל. היא תפעיל מהלכים אלה כשתזדמן לה שעת-כושר בתאום עם ארה"ב ואירופה או כאשר יעלה מלפניה. באופן זה מוחזקת ישראל עם אקדח מופנה לרקתה, ומתנהל בהתאם.
המשחק מורכב ולא נעדר סיכונים. מול חמאס-איו"ש פועלת ישראל במוצהר במטרה לפרק ככל האפשר את יכולותיו, אולם בלחץ הרחוב הפלשתיני, אוהדי החמאס, חטיפת השלושה שאף שלא השיגה את מלוא מטרותיה או את מטרותיה העקריות - פתיחת מו"מ סחטני חדש לשחרור עצירים, עדיין נחשבת הישג, במיוחד לאור העובדה שהחוטפים עצמם טרם נתפסו. ישראל מתנהלת בעצלתיים ובזהירות הגובלת באימפוטנציה. גילוי הגופות באזור חברון, יכלה לשמש עילה רצינית מאוד להגברת הפעילות באזור זה, שהוא גם האזור בו שליטת חמאס באיו"ש היא החזקה ביותר. על-רקע זה, אנו מתחילים לראות תגובות שליליות בין הבדואים של סיני, ותגובות מטרידות נוספות באזורים נוספים בישראל ובצפון איו"ש.
משחקים את המשחק הפלשתיני בכדי להפריע לפעולות ישראל נגד החמאס באיו"ש מפעילים הרשות וחמאס את הרחוב הפלשתיני ליצירת מהומות ואי-שקט, במסגרת מדיניות של "הליכה על הסף". בנוסף לכך, מפעיל החמאס בעצמו ובעזרת אירגונים נוספים הפועלים מתוך הרצועה, ירי תלול מסלול נגד ישובי עוטף עזה, עם אפשרות להאריך את טווחי הפגיעה גם לעבר באר-שבע וערים בטווח של כ-50 ק"מ מהרצועה, גוש-דן, ירושלים ועוד. עוד מציאות של איום "שח" על ישראל, היה ותנקוט יוזמה באיו"ש או בעזה. ישראל להוותנו משחקת את המשחק הפלשתיני במלואו. איננו יודעים עדיין מה בדיוק אירע בשועפט, אבל לאור המהירות בה הזדרז מחמוד עבאס לגנות את ישראל, לדרוש גינויה באו"ם ולהשיג את מבול גינויי הצביעות מפי ארה"ב, צרפת ומדינות נוספות באירופה, אינני מקבל הנחה שהדברים הם מקריים - יש כאן יד מכוונת ומתאמת.
הערכתי כבר בתחילת אירוע החטיפה של שלושת הנערים שנרצחו, שהאירוע משרת את שני הגורמים השותפים כיום ב"ממשלת הטכנוקרטים" החדשה-ישנה, והם אף משתפים פעולה בהכוונתו ובניהולו. אבל לא רק הפלשתינים מנהלים את המאבק הזה, כיום כבר ניתן לומר במפורש, שהשמאל הישראלי הוא חלק אינטגרלי ממנו, אך עדיין אינו יורה על... ישראלים. מחמוד עבאס מוצג כ"רודף השלום" האולטימטיבי מבטן ומלידה, חביב השמאל ההזוי של ישראל והמערב, שעמדותיו האנטי-ציוניות לובשות דפוס יותר ויותר מזוהה עם העמדות הפלשתיניות ועם הנרטיב השקרי הפלשתיני.
כל השותפים הללו פועלים כיום, בגלוי או בסמוי למען הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, ומי שרוצה למנוע זאת, אסור לו להתבלבל ואסור לו להסכים לטשטש את המטרה הבסיסית של "שילוב ידי עשו" אלה כמעט בכל תחום מחלוקת מדינית שעולה על סדר היום שלנו. הפגנות השמאל האנטי-ציוני בת"א בימים האחרונים, עוסקות כרגיל במהלכים שכל כולם יצירת פילוג בציבור היהודי, בחסות הריכוז הגבוה יחסית שלהם בתוך מדינת ת"א ובחסות התקשורת המגויסת. ראוי לשים לב לעובדה זו, ולזכור אותה היטב כאשר השאלה כיצד נוהגים בסוג זה של שותפים לאומיים תעלה על סדר היום שלנו, והיא תעלה במלוא חומרתה.
ישראל מפחדת מהצל של עצמה ישראל משחקת את הקשוח המתון מול עזה, ומפחדת מהצל של עצמה, שמא תצטרך לממש פסדה זו. אומנם אין ממה לפחד, אבל איני רואה שום סיבה לדיבורים החוזרים ונשנים על-כניסה לעזה. אין סיבה להיכנס לעזה ואסור להיכנס לעזה, זו תהיה שגיאה אסטרטגית. אם חמאס מנסה לגרור אותנו לתוך עזה, יש להזהר כפל זהירות מהסחפות אחרי במתבקש או המובן מאליו כביכול. אם ישראל התחילה לשקול ברצינות אפשרות של תגובה לאירוע החטיפה והרצח באיו"ש בדרך של הקמת ישובים נוספים ואפילו סיפוח ישובים בגוש עציון לישראל, עליה לפעול בדרך דומה גם בעזה. היות שהתנאי שם שונים, יש להתאים את דרך הפעולה לתנאים המיוחדים של עזה. המטרה צריכה להיות לדחוק את החמאס מצפון הרצועה לעבר דרומה. בכדי שניתן יהיה לעשות זאת, יש לדאוג לפינוי האוכלוסייה האזרחית מצפון הרצועה לעבר דרומה ולהפוך את הצפון לשטח אש פנוי מאוכלוסייה אזרחית. כל מי שיכנס לשטח לאחר מועד שיקבע, ללא אישור ישראל, יהיה למטרת ירי. ככל שהחמאס ימשיך לירות לעבר ישובים אזרחיים של ישראל, יש להעמיק מהלכים אלה.
השלב הבא במידת הצורך יהיה החזרת ישובי צפון הרצועה למקומות מהם פונו ב-2005. דומני שאין צורך להרחיב את ההסבר לגבי היתרונות של מהלכים מסוג זה, בכדי להבהיר לחמאס שהוא משחק בקלפים גרועים. אין פרוש הדבר, כמובן, שיש להקל מהלחץ בדרום איו"ש, או להמנע מתקיפת יעדי איכותיים בכל שטח הרצועה, אבל צריך לפעול מתודולוגית, לקראת יצירת מציאות נוחה יותר לנו וקשה יותר לו.
ובכל מקרה, מאחר שכאמור הרשות והחמאס משתפים פעולה להערכתי בכל מהלכיהם, יש לראות בהם עד אשר יוכח אחרת ישות מדינית צבאית אחת, ולנהוג בהן באותו האופן בין אם ברגיעה ובין אם בהעדר רגיעה.
סיכום: לא להכנס לעזה, אבל בהחלט לפעול בה כך שעזה תיסוג מאיתנו...
