תכלית הדין המשמעתי היא שמירה על רמת המקצוע וטוהרו וחיזוק מידת האמון שרוכש הציבור לעורכי הדין. בתי הדין המשמעתיים של הלשכה הם נדבך חשוב באכיפת כללי האתיקה המקצועית, באשר במסגרתם נדונות התלונות שהבשילו לכדי קובלנות משמעת בוועדות האתיקה. מתוקף המנדט שהופקד בידיהם, נדרשים בתי הדין להתוות את נורמות ההתנהגות הראויות של עורכי הדין, והם האמונים על קביעת רף הענישה כלפי החורגים מנורמות אלה.
בדומה לביקורת המופנית כלפי הרשות השופטת בכללותה, קיימת טענה לפיה תוצאות פסקי הדין המשמעתיים הן לעיתים קרובות רנדומליות. הן תלויות יותר בזהות המותב היושב בדין ופחות בהוראות הדין, כלשון הקלישאה: "אמור לי מי השופט ואומר לך מה תהיה תוצאת המשפט". אמירה זו מבטאת תסכול וחוסר אמון כלפי הרשות השופטת, אך מומלץ לא למהר לקבל אותה, משום שהיא גורפת, בלתי מידתית ואף קיימת סכנה כי תהפוך לנבואה המגשימה את עצמה.
בה בעת, אין להתעלם מכך כי גם המחוקק הישראלי הכיר בצורך לבצע שינויים והתאמות בדרכי השפיטה במטרה לצמצם את חוסר האחידות והוודאות במרחב המשפטי. כך למשל, ניתן להצביע על חוק הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (חוק העונשין, תיקון מספר 13, התשע"ב-2012) כמבטא שאיפה לצמצם פערי ענישה במקרים של נאשמים שעברו עבירות זהות בנסיבות דומות.
אותם נימוקים חרף ההבדלים המוכרים בין מטרות המשפט הפלילי לתכלית הדין המשמעתי, נדמה כי הרציונל הניצב בבסיס הכוונת שיקול הדעת השיפוטי; כמו גם ההצדקה לקביעת מדרג ענישה בחוק העונשין (התשל"ז-1977) לצד כל עבירה, יפים גם לדין המשמעתי המעניק כיום לחברי בתי הדין מרחב שיקול דעת כמעט בלתי מוגבל בעת קביעת רכיב הענישה של פסק הדין.
לצד כל אחת מעבירות המשמעת המנויות בחוק לשכת עורכי הדין (התשכ"א-1961, סעיפים 53-61) ובכללי האתיקה המקצועית (כללי לשכת עורכי הדין, אתיקה מקצועית, התשמ"ו-1986) לא קיים כל מדרג ענישה היכול להתוות את קווי המתאר של גזרי הדין המשמעתיים.
תחת זאת, העונשים המנויים בסעיף 68 לחוק הלשכה הם: אזהרה; נזיפה; קנס; השעיה לתקופה קצובה שלא תעלה על עשר שנים והוצאה מן הלשכה - חלים על כל עבירות המשמעת, מקלות ועד חמורות.
פערים בלתי מוסברים מציאות משפטית זו אינה בריאה הואיל והיא עלולה להוביל לפערי ענישה בלתי מוסברים ולכרסום האמון במערכת השפיטה המשמעתית.
נדמה כי הגיעה העת לשקול בכובד ראש ובזהירות קידומה של רפורמה נוספת בדין המשמעתי, כזו שתפחית את האפשרות למקריות או חלילה לשרירותיות בעת גזירת דינם של אלה שהורשעו בביצוען של עבירות משמעת. כך למשל, ניתן לשקול קביעת עונשי מינימום לצד עבירות חמורות המתבצעות בנסיבות מסוימות, ומנגד לקבוע עונשי מקסימום לצד עבירות משמעת אחרות.
אין בהצעה לקביעת מדרג ענישה משום שלילת שיקול הדעת של בתי הדין בקביעת העונש הסופי, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה, על בסיס עיקרון הענישה האינדיבידואלית, בדיוק כפי שחוק העונשין והעונשים הקבועים לצד העבירות המנויות בו אינם נוטלים מבתי המשפט את שיקול הדעת בעת גזירת הדין. כל שנועדה ההצעה לקדם הוא צמצום פערי ענישה במקרים דומים (אך לעולם לא זהים) והגברת האמון במערכת השפיטה המשמעתית.
כאן המקום להזכיר ולציין לחיוב את העובדה, כי בשנים האחרונות בוצעה רפורמה בדין המשמעתי (תיקון 32 לחוק לשכת עורכי הדין, התשס"ח-2008, נכנס לתוקף בחודש ינואר 2010) במסגרתה נקבע, בין היתר, כי הדיונים בבתי הדין יתקיימו ככלל בדלתיים פתוחות וכי הדיינים ייבחרו על-ידי ועדת מינויים שבראשה יעמוד שופט בכיר בדימוס.
לצד שינויים מבורכים אלה וכדי להצעיד את הדין המשמעתי צעד נוסף קדימה, ראוי לקדם חקיקה נוספת בתחום אשר תוביל לחיזוק עקרונות ההגינות, השקיפות והשוויון ותגביר את האמון שרוחש הציבור בכלל ועורכי הדין בפרט למערכת השפיטה המשמעתית של הלשכה.
