התחלנו עוד סיבוב של לחימה עם החמאס בעזה, השלישי במספר מאז שהחמאס השתלט על הרצועה ב-2006, וכונן למעשה מדינה פלשתינית משלו. לשים לב, לא מדובר על הרשות הפלשתינית, לא מדובר על מחמוד עבאס (הוא נושא בימים אלו נאומי שלום נמלצים), לא מדובר כאן ב "ממשלת האחדות" הפלשתינית, שבישרה כביכול על עידן פלשתיני חדש בו מחמוד עבאס אחראי גם על עזה וגם על יהודה ושומרון. היה ברור מלכתחילה שהכל הוא בבחינת בדיחה אחת גדולה, נשף מסכות, כאשר למחמוד עבאס אין שום שליטה על הנעשה ברצועת עזה, שום כלום. הוא אפילו לא העז לבוא לשם! בכל פינות העולם הוא היה, רק לא בעזה. האירופאים היו הראשונים, ואחריהם האמריקנים, שמיהרו להכיר ב"ממשלת האחדות". נו, נראה אותם באים ליקירם מחמוד עבאס ודורשים ממנו שיפסיק את הירי מעזה על אזרחים ישראלים? חלום באספמיה!
היו גם אצלנו כאלו שסירבו לראות שמדובר בנשף מסכות, ומיד תלו תקוות שהחמאס יתמתן, שאבו מאזן יתחזק, וסוף-סוף יוכל יקירם לייצג במו"מ המדיני את כל הפלשתינים, כולל אלו שברצועת עזה, ואסור לישראל "להחמיץ את ההזדמנות". נו, מה לעשות והמציאות אינה נשף מסכות, וישראל צריכה להתמודד מול החמאס ולא מול "ממשלת האחדות".
הסוגיה המרכזית לדעתי היא מה הן המטרות של ישראל בלחימה מול החמאס. תמיד ימצאו אצלנו ציניקנים שיגידו ש"הממשלה מוכרחה להראות לציבור שהיא עושה משהו", וזאת כל מטרתה, או "יפי נפש" שמתנגדים לכל פעולה כוחנית, וקוראים להידבר עם החמאס (וזאת אחרי שכמה ימים מנסים לדבר אתו בדרכים שונות, ולא הולך!), ואם צריך אז להיכנע לכל דרישותיו. נעזוב אותם. מטרות המלחמה כפי שהוגדרו בפומבי, עד עכשיו, היו שתיים: לפגוע בחמאס ולהביא להפסקת הירי בדרום. המטרה השנייה היא ברורה, אך המטרה הראשונה היא כללית ומאוד מעורפלת, וטוב שכך! זה משאיר חופש פעולה נרחב לצה"ל, ולא קובע מסמרות לגבי היקף ועומק הפגיעה בחמאס. האם יפגעו גם באישים בכירים של החמאס, האם יפגעו במערך הטילי "הכבד" של החמאס, האם יהיה מהלך יבשתי כלשהו? - הכל נשאר בחזקת נעלם ומאפשר חופש החלטה לדרג המדיני.
אסור לדעתי להציב מטרות לא ריאליות, כפי שניסיון העבר לימד אותנו, בעיקר בלבנון. כוונתי בראש ובראשונה למטרה השואפת להשמיד את החמאס פעם אחת ולתמיד ולהיפטר מהפרונקל הזה של רצועת עזה. הרבה קולות של פוליטיקאים נשמעים בכיוון הזה, והם מעוררים ציפיות שווא גדולות בציבור. צבאית זה אולי אפשרי, אבל זה כרוך במחירים גבוהים בכל המישורים, בהרבה זמן, ובאי וודאות מוחלטת לגבי העתיד להתרחש ברצועה. צריך לזכור, כי אחרי מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון ב-2002, לקח למערכות הביטחון שלנו עוד כשנתיים-שלוש עד שהצליחו למגר את מרבית גורמי הטרור. וזה, כאשר ישנה רשות פלשתינית האחראית לכלכלת הציבור הפלשתיני. מה יהיה בעזה? אנחנו נדאג לאוכלוסייה? אנחנו נצא ובמקום החמאס יבואו לעזה כל ארגוני האיסלאם הכי קיצוניים?
ושתי נקודות נוספות הקשורות למטרות: האחת לסיום הירי. בשום פנים ואופן אין להסכים לסיום הסבב הנוכחי של הלחימה בהיענות לדרישה של החמאס שאנחנו נשחרר את אנשיהם שנעצרו בעקבות החטיפה, וכן את משוחררי חמאס מ"עסקת שליט" שנעצרו בשנית. החמאס דרש זאת בימים האחרונים כאחת מדרישותיו להסכים לרגיעה. אם נעשה כך, כי אז נפתח עלינו צרה צרורה: החמאס וכל מרעיו לא יצטרכו יותר לחטוף. הם פשוט יתחילו לירות ולדרוש שחרור אסירים תמורת הפסקת הירי.
השנייה לפגיעה בחמאס, והיא האתגר העצום העומד בפני צה"ל: כמה שפחות תמונות של הרס וחורבן ונשים מייללות. מה שהחמאס, וכלל הפלשתינים בכלל, רוצה הוא שיהיו להם הרבה אבדות בקרב האזרחים, ומה שיותר ילדים. זה האויב שלנו וזה טבעו. ואז, כל מעשי הטבח המבוצעים באזורנו ובעולם ישכחו, והתקשורת העולמית תעוט על "האכזריות הישראלית והמסכנות הפלשתינית", וכל "הגולדסטונים" בעולם, וגם בארצנו הקטנה, ישחיזו את המקלדות הרעילות שלהם.
יש כאלו בקרבנו שממש מחכים לרגע הזה, ששים להתנפל על הצבא שמגן עליהם. בואו נקווה שצה"ל יעמוד באתגר הכל כך מורכב.
