בתיקון 101 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965, המחוקק ניסה לתת פתרון למצב המורכב והמסובך של הרישוי במדינת ישראל, והוא עשה זאת בדרך של הרחבת סמכויות הוועדות לתכנון ולבנייה, ודרוג בין וועדות מקומיות לתכנון ולבניה - כדלקמן:
וועדה מקומית לתכנון ולבנייה.
וועדה מקומית עצמית.
וועדה מקומית עצמית מיוחדת.
וועדה מקומית עצמית מיוחדת עם תוכנית מתאר כוללנית.
מצד אחד, המדרג הנ"ל אמור ליצור תחרות בין הוועדות, ולעודד שאיפה של כל וועדה מקומית לעלות בדרוג ולהגיע לפסגה; מצד שני, המדרג מאפשר "להעניש" וועדה מקומית שלא מקיימת את דרישות החוק בהורדתה בסולם ההיררכיה, עד כדי הפקעת סמכויותיה ומינוי גורם חיצוני לשם ניהולה.
הגדלת הסמכויות נעשית ע"פ התיקון לחוק - במקביל להקצבת זמנים לשם קיצור הליכי רישוי הבנייה, וכן, הקמת "מכוני בקרה" שיטפלו בקליטת התוכניות ובהעברתן אל כל הגורמים שאירורם נחוץ - במקומו של המזמין שעסק בכך בעצמו בטרם התיקון לחוק (חב' חשמל, פיקוד העורף, מנהל מקרקעי ישראל וכ"ו).
מנגנון זה - אין ספק שכוונתו חיובית.
אך אליה וקוץ בה: מכוני הבקרה יגבו אגרות ממבקשי היתרים, מבלי שיצומצמו היטלים ואגרות אחרים.
עול נוסף זה - יכביד על הציבור.
בנוסף,
יש סיכון של התפתחות בירוקראטית בקרב מכוני הבקרה. יובהר כי לא מדובר בהקטנת מצבת כוח אדם העוסקים בתחום רישוי הבנייה, בקרבן של הוועדות המקומיות לתכנון ולבניה, אלא בהגדלת מצבת כוח האדם הכללית העוסקת ברישוי הבנייה על-ידי הוספת גורם של מכוני בקרה, ולכן קיים הסיכון של התפתחות הבירוקראטיה בהליכי רישוי הבנייה.
מרכז הכובד של הביורוקרטיה יעבור מהוועדות המקומיות לתכנון ובנייה - אל מכוני הבקרה, וזאת במקרה הטוב, כשברור לכול מהו המקרה הרע...
עקב הגדלת הסמכויות של וועדות מקומיות לתכנון ולבניה לסוגיהן ולמדרגיהן, תיווצר תלות מוגברת של הציבור הנזקק לשירותי רישוי - באלה המעניקים לו אותם על-פי שיקול דעתם; תלות זו עלולה להאדיר את הבירוקראטיה ואת הסיאוב.
