הפתרון של ביילין... יוסי ביילין, הידוע כאחד מהזויי השמאל המובהקים, תוצר מובהק של יוזמת אוסלו הכושלת וגרורותיה, כותה ב
ישראל היום (דעות): "התלהמות איינה פתרון" (2.7.14), ומתרץ את דבריו בשפע של אותן קלישאות שבהן הוא מאכיל את הציבור כבר כמעט שנות דור.
הוא כותב בין השאר שמי שהשלים עם גרמניה אחרי השואה.... - האמנם השלמנו עם גרמניה?!
במקום אחר הוא טוען שניתן ליחס לידידינו הפולנים, האוקראינים ואחרים באירופה, אכזריות לא פחות גדולה משל הערבים. זה אולי נכון, אבל האירופים ניסו לפחות תאורטית ובאופן חלקי להפיק לקחים מאותה אכזריות והשלכותיה על אירועי השואה; הערבים רק מכחישים את קיומה, כלומר: לא למדו דבר ואינם רוצים ללמוד דבר.
אבל הטיעון הכי פחות מציאותי שלו הוא בדבר קיומם של ערבים מתונים. יש אולי כאלה כל עוד אין הם חלק מההמון הערבי-מוסלמי. כאשר הם במסגרת קיבוצית, ההבדל המהותי היחיד הוא שיש ביניהם מתאבדים ויש פרגמטיים שאינם מתאבדים, ואירועי הימים האחרונים שבים ומוכיחים זאת שוב...
התלהמות אינה פתרון, היא יותר אזהרה והתרעה; בכל מקרה, אוטיזם ועיוורון פוליטי בוודאי אינם פתרון.
לספור עד עשר... באותו עיתון בתגובה אחרת הנוגעת לענייני היום והשעה כותב תא"ל (מיל') פוגל: "...כך, בלי להתלהם בלי הבטחות ואיומי סרק, לא נותר לנו אלא לחסל את חמאס ברצועת עזה, מראש מנהיגיו ועד אחרון הטרוריסטים." ...קניתי! אבל (וכאן סתם פוגל ולא פירש): מה יהיה ברצועה אחרי שנעשה זאת? האם הוא מציע להישאר, או להיכנס ולצאת? ומה לעשות במפגעים שאינם חמאס? האם לבצע זאת במטווח אוירי ממרחק "בטוח", או להכניס לרצועה כוחות יבשה ולשלם את המחיר? כמה זמן תהיה מלחמה וכמה זמן א"כ יהיה שקט?
ובזמן שנעשה את המלאכה בעזה, מה יקרה בגזרות האחרות? ואם יתפתח אי-שקט בהן, נניח בגזרת לבנון, מה אנו אמורים לעשות בו (שם כזכור יש לנו יריב חזק בהרבה מחמאס)? ואם יתסיסו החמאס והרשות הפלשתינית, כן, גם הרשות, את איו"ש ואת ערביי ישראל שעה שאנו כותשים בלי התלהמות את החמאס, מה עלינו לעשות אז?
ומה נספר לארה"ב ואירופה, לאן מועדות פנינו, האם אנו מורידים מסד היום את רעיון העוועים של שתי מדינות לשני עמים (בבת עיניהם), ואז מה אנו מציעים במקומו? ... וכך הלאה - סוף מעשה במחשבה תחילה, הא'-ב' של ניהול נכון של מערכה ברמה אסטרטגית.
אינני מנסה לומר בכך שאין לטפל בחמאס. אינני מנסה לומר בכך שאין לטפל בכל איום טקטי או אסטרטגי שניצב לפנינו, אני רק מנסה לומר שכל מהלך צריך להיות חלק מתוכנית כוללת ולא "אקמול אד-הוק".
וככל שישראל מהססת, דוחה את הקץ, שוחקת את ההרתעה, וממזמזת הזדמנויות כפי שעשתה במלחמת לבנון השנייה (2006) - הזדמנות פז לחסל את חיזבאללה, ולנתק את שרשרת האיומים האירנית בצפון המדינה - או כפי שעשתה בעופרת יצוקה בעזה, בין היתר משום שכשלה קודם לכן בלבנון.
או כפי שבקשה לעשות ולא עשתה במבצע האחרון לחיפוש החטופים (שגם אותו יכלה למנוע על-ידי מדיניות נכונה ולא מנעה) באמצעות ריסוק ולא רק החלשה של חמאס איו"ש וניתוק הקשר בינו לבין חמאס עזה מכל וכל. במילים אחרות: אנו מצויים בעיצומם של תהליכים רצופים ומורכבים במזרח התיכון, תהליכים משני-היסטוריה בתהליכים כאלה חייבים לחשוב תהליכית ולא נקודתית. אבל כל תהליך הוא אוסף של נקודות בזמן, שלא רק הנקודות בו חשובות אלא גם סדר התרחשותן.
אין שום טעם לרסק את חמאס עזה ולהניח לו אחר כך לשוב ולהתחזק. להשתתף בבחירות לרשות הפלשתינית ולהפוך לחלק לגיטימי מהסדר שאופיו, דרך ביצועו ומטרותיו המעשיות תקבענה על-ידי הגורם הקיצוני ביותר, הנחוש ביותר וזה שהציבור יראה בו את הלוחם המהימן ביותר נגד "האויב הציוני" בדרך להשגת מטרות העל של "תוכנית השלבים".
בכל מה שישראל עושה, היא חייבת לסגור בפני הפלשתינים אופציות להגשים את תוכניותיהם לחסול ישראל. בעזה התוכנית חייבת להיות - שמירת הניתוק של הרצועה מאיו"ש (לשם כך יצאה ישראל משם) דחיקת כל ממסד שמתהווה שם לאזור שליטה ורמת שליטה פחות ופחות נוחים ועידוד הגירה מהרצועה תחת נטל הקשיים השוטפים שיווצרו בה.
חיסול יכולות צבאיות הוא תמיד פתרון זמני. ואם ישראל אינה רוצה לחזור לעזה, ואני סבור שאסור לה לחזור לשם כיום, אלא להמשיך בהכלת הרצועה בכדי למנוע הפיכתה לבסיס טרור בינלאומי מופקע משליטתה, עליה לעצב גישה ארוכת טווח התואמת את האינטרסים שלה, ולעבוד ברציפות על הוצאתה לפועל; גם אם לא כל הידידים או השוטים שלנו מסכימים לכך או מבינים את הצורך.
במוקדם או במאוחר ולדעתי יותר במוקדם מאשר במאוחר, עשויה ישראל לעמוד מול איומים קשים הרבה יותר, במזרח ובצפון ואולי גם בבית פנימה, לכן כל מהלך הנעשה כיום צריך להיות מכוון לנטרל או להחליש באופן משמעותי ביותר את אחת מ-6 החזיתות הקיימות כיום: עזה, איו"ש, סוריה, לבנון, הגבול המזרחי של ירדן, אירן, והמטרד המתהווה מצד ערביי ישראל...
תגובה...שתלכד את העם חיים שיין, במדור הדעות של ישראל היום מתאריך 2.7.14, מציע דרך פעולה אותה משרטטת הכותרת הנ"ל. מצד אחד הוא גורס שאסור להעניק לאויבינו הצלחה בכך שיהפכו את חיינו ל"גשר בין יגון ליגון...", ומצד שני יש מקום לנקמה על רצח נערים חפים מפשע, אבל אין להותירה בידי יחידים אלא בידי מוסדות המדינה המוסמכים.
עוד עוסק שיין בדבריהם של פוליטיקאים שמנצלים את הסיטואציה לאמירות שאינן נקיות לגמרי משיקולים של תועלת פוליטית אישית או מפלגתית, וכי אלה מעשים פסולים. התשובה שלו היא פגיעה במפגעים לרבות מנהיגיהם, ובניה רצופה באיו"ש בתוקף זכותנו, שאין לראות בה ענישה. והוא מסכם באמירה: חשוב מכל שהתגובה תהיה כזו שתוכל ללכד מאחוריה את רוב העם, שהרי כוחו של צה"ל הוא כעוצמת האחדות של עם ישראל." - ממש דבר והיפוכו בקטע של פחות מעשר שורות.
דבריו של שיין מציבים את הדילמה האמיתית והבלתי נפתרת של מדינת ישראל - לאן אנו הולכים, וכיצד. מאחר שהעם חלוק בדעותיו לגבי הפתרון הרצוי, אין דרך לממש אותו באמצעות ליכוד רוב העם מאחורי פתרון אחד. אנחנו מצליחים להסכים לשתוק לזמן קצר ובאופן חלקי כאשר התותחים יורים ביוזמת אויבינו, אבל לא מצליחים להסכים מעבר לכך על שום דבר אחר. ולכן אמירה "סתמית" שיש לעצב תגובה שתוכל ללכד מאחוריה את העם, היא חסרת משמעות.
כאן לשמחתנו באה לעזרתנו השיטה הדמוקרטית. כאשר אין יכולת להגיע להסכמה בהידברות, צריכה להיות יכולת לקבל הכרעות רוב באמצעות המנגנון הדמוקרטי. ומפני שישראל דורכת במקום כבר שנים רבות, ומאחר שהחלטנו כבר לאמץ את רעיון משאל העם כדרך לקבלת הכרעות בנושאי שלום וביטחון מכריעים שיש עימם גם שינויים טריטוריאליים ואחרים מהותיים, חייבים להפוך את סדר הפעולות.
כלומר: במקום לחכות עד אשר נצליח להביא הסדר מוסכם להכרעת העם, להציג עקרונות מדיניים לתוכנית פעולה ובכלל זה למו"מ עם שכנינו ולהביאם להכרעת העם במשאל. כגון: מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי ולא אף לאום אחר; או ירושלים תהיה בריבונות ישראל, מאוחדת ותשמש בירת ישראל ולא בירה של אף עם אחר; או גבול הביטחון של ישראל יהיה על קו הירדן (הגבול הבינלאומי עם ירדן) ורוחבו בכל נקודה לאורך הגבול תתאם את צורכי הביטחון הלאומי, כפי שיוגדרו ע"י המוסדות הנבחרים של ישראל על יסוד המלצות הגופים המקצועיים המוסמכים שבתוקף במועד קבלת ההחלטות; וכך הלאה.
החלטות משאל-עם מסוג זה, יאפשרו לכל ממשלה שתיבחר לבצע מהלכים להגשמתם בבחינת ציווי מובהק של הריבון ללא צורך בוויכוח חוזר ומשתק בשאלה מה רוצה העם ומי מייצג רצון זה.
ישראל חייבת לפעול באופן אינטנסיבי, רצוף, אפקטיבי וקוהרנטי עם ההתפתחויות בשטח ובאזור ועם מטרותיה הלאומיות, כפי שהציבור רואה אותן ומאשר אותן. חייבים לנטרל גורמים מפריעים מסוגים שונים, בין היתר משום שהם אינם נושאים באחריות לביטחון הלאומי, ובחלק מהמקרים אפילו פועלים במנוגד לו.
החלטות כאלה גם יבהירו שתי נקודות נוספות: א. ישראל יודעת מה היא רוצה, לאן היא הולכת, ופועלת לכך בנחישות; גורם הזמן איננו מכריע, מכריעים המעשים. ב. אם יהיו הסכמים בינלאומיים עם שכנינו, ניתן יהיה להביאם להחלטה במשאל חדש והחלטה כזו היא המנגנון היחיד שיכול לשנות את העקרונות הקודמים. לכן, תביעות חסרות שחר לא יעברו, ומי שבאמת רוצה להגיע להסדר, יצטרך לקחת זאת בחשבון.
כל הפעולות השוטפות של ישראל צריכות להסתנכרן עם העקרונות שנקבעו במשאל העם. ממשלה וכנסת שירצו לשנות עקרונות אלה יצטרכו לשקול היטב אילו דברים יוכלו להעביר בציבור ואילו לא יוכלו, ושיקולים כאלה יצטרכו לעשות גם הצדדים האחרים.
איננו רגילים לעבוד בצורה זו, אבל אחרי 66 שנות עצמאות, הגיע הזמן שנתרגל. בכל מקרה, אסור לדרוך במקום במציאות התזזיתית של המזרח התיכון, לא בגלל אויבינו, לא בגלל ידינו ובוודאי לא בגללנו.
