את המהומה שפרצה אודות הטיית ההחלטות של ועדת לקסיקון "הקשרים" (המצהיר בכריכתו על היותו "הלקסיקון האקדמי השלם והמעודכן ביותר") הטיב לתאר בני ציפר, עורך "ספרות ותרבות" ב
הארץ, שבמדורו "
ציפרלנד" צייר אותה כמשהו "דומה עד מאוד לסקנדלים העונתיים הפורצים במשפחות לפני ואחרי סדר הפסח. 'אני לא רוצה להתערב', אומרת הדודה ברכה, 'אבל איך זה שלא הזמנתם את הגיסה של דוד שמחה? שכחתם מה שהיא עשתה בשבילכם?'. המארחת, שלא הזמינה, מתקצפת: 'ראיתם חוצפה? כולם
מתנחלים אצלי, ועוד יש להם טענות. בגלל כל הוויכוחים האלה עלה לי הלחץ דם. אם אני אמות זה יהיה בגללכם'". סוף ציטוט דברי ציפר.
המטפורה למריבות "ליל הסדר" משעשעת ואפילו יותר מכך. אני סולד משימוש במטפורות ודימויים מיותרים ככלל, ואלה שמטרתם להוכיח את עושר שפת הכותב וגדולתו בפרט, אלא אם כן מצליחים לייצר "נקודה ארכימדית" שממנה אפשר להשקיף, לראות ולהזיז לכל הפחות את קיבעון המחשבה.
זה בהחלט המקרה. אפשר גם להוסיף כי הלקסיקון דומה למשלחות ישראל לאולימפיאדה: עסקנים רבים (מפרשנים, מבקרים, מבארים, עורכים, ופרופסורים מכתירים ויוצרי קאנונים) המלווים ספורטאים (יוצרים) ספורים.
עם זאת, צחוק בצד, שכן אי-אפשר להתעלם מן הריב האמיתי שפרץ בשולי הלקסיקון, שסגנונו וטיעוניו חושפים משהו העולה כמה מונים בערכו על השוורציקון עצמו, ויכוח שחשף דבר שבימים כתיקונם אינו גלוי לציבור - אקוויפר שהזדהם. מהתגובות המתוזמרות מצד אחד, ומשתיקת הכבשים מן הצד השני, צצים הדברים המהותיים:
השוורציקונים בחרו בשנת 1948 כגדר וקו הפרדה, גם אם פיקטיבי לחלוטין במשמעות ספרותית, ובכך ייצרו "הינתקות" ממושג בעל תוכן - "ספרות עברית", וכידוע, "ספרות עברית" היא שהצמיחה את מדינת ישראל ולא להפך. בכך העניקו בעיטה בישבן לביאליק, טשרניחובסקי, ז'בוטינסקי, ברנר ושות', וסללו את הדרך להכללת יוצרים בשפה הרוסית והערבית. מצידי, אין בעיה אפילו בהכללתו של
עזמי בשארה, וללא תלות ב"אי-הבנות מסוימות" שלו עם מערכת הביטחון. אך כל ילד יודע שקיים נתק ברור ומוחלט ביצירה בשפות השונות.
אחד המגיבים (פרופסור?) העלה מילים ממש מתהום הנשייה, שפה המוכיחה "דו-קיום" אם לא סימביוזה מופלאה ביותר...עם התבטאויות שנשכחו מזמן, ואולי מסיבות טובות (אם כי לאו-דווקא מכובדות); אותו מגיב חרוץ, בקי, רהוט ומלומד, העלה והציף מילים "מעולם התוכן" של רועי זונות בחיפה - אנשים שסחרו בגופן של נשים שגורשו על-ידי בעליהן מכפרי הגליל, נשים שנאנסו לזנות כדי לשרוד ולמנוע חרפת רעב מילדיהן, "שפה שיווקית" המתארת את סגולות "המותג" - ויתרונותיו הבולטים, שפה שגם העצבני במחרפים היה מהסס להעלות על דל שפתיו.
האחד נוקט בשפה אלימה מעולם התוכן של המסרסרים בגופן של נשים, השני, ברוח הפטיש האישי שלו - ביחסים אסורים בין בני ישיבה, והאחר בתגובות בוז לווינסטון צ'רצ'יל, חתן פרס נובל (על יומניו) בספרות. היה על מי שצווח "איומים על חיי" לבקש מתומכיו לא לבטא אלימות ושיסוי בתגובות, הלא כן? האם כך עשה? מי שמוכן לצאת למלחמת עולם בשם "טובת הספרות", צריך היה לפנות אל תומכיו ולהזהירם מפני שימוש בשפה נואלת, שפלה, בזויה ואלימה.
עסוק היה? אולי, אך ללא ספק דבר אחד ברור: מעיון בדפייסבוק של "המחלקה לספרות עברית/ אוניברסיטת בן-גוריון בנגב", עולה כי תמונותיו וגדולתו מפארות שם את הגזרה הצפונית, המרכזית והדרומית כאחד... וכאן אפשר רק להיזכר בשורה אחת משירת דליה רביקוביץ', מילים שעליהן התחרטה (ואולי בכך הבטיחה לעצמה "כרטיס כניסה") אם כי אין נכונות מהן: "בגזרה הצפונית של סיירת שקד פני נער צעיר וזה המפקד"... להשוות ולגחך.
מי מחברי ועדת הלקסיקון המכובדת טרח לפנות לקהל המגיבים, להסות אותם ולהזכיר כי המעמד מחייב? ראו זה פלא, כיצד השתתקו נאלמו ונעלמו המגנים תגובות אלימות; אין מילת הסתייגות מכך. יבשו חרבו מעיינות שופעי מלל, אין בפיהם מילה ולו רבע מילה של הסתייגות מכך, אין פוצה פה ומצפצף. כולם "אנשי מחנה השלום", יש לציין, המטיפים השכם והערב לפיוס אויב הצמא לדם בכל מחיר...
ממש יום חג! "חגיגה אמיתית" לספרות העברית: תרבותה, שפתה ובעיקר "דורשי שלומה", נוטריה וקנאיה, השוורצקונים.
