תשפוכת המילים העוסקות בפרשיות הרצח הפוליטי האחרונות מחליאה. דומה שאף אחד מהשותפים לריטואל - יהודים, ערבים, פוליטיקאים, עיתונאים, מעצבני דעת קהל ועוד - אינו מתכוון ואינו מאמין לאף מילה ממה שהוא עצמו אומר. לכל אחד מטרה משלו וכל אחד מהם מנסה לנצל את המצב לקידום מטרותיו - פוליטיות, אישיות או אחרות.
בכל תשפוכת המילים הזו חסרים
הבלטה של התובנה הבסיסית של מנגנון האירועים: אלימות ערבית מתגברת מול רפיון ידיים מנהיגותי ישראלי תופח והולך ודיון רציני בנושא. לשני הצדדים הנחות עבודה שגויות: הערבים סבורים שהאסימטריה הזו תמשך עוד זמן רב, והמנהיגות היהודית סבורה שהיא שולטת ברחוב היהודי עד כדי כך, שכל מחדל וחידלון יתקבלו בהבנה ובסובלנות מצד הציבור - שני הצדדים טועים.
במערכת היחסים הדו-צדדית בין ישראל לערבים, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, פועל "עקרון ההדדיות". כל מה שיעשו הערבים ליהודים, יחזור בסופו של דבר בדרך כזו או אחרת אליהם כבומרנג.
במיוחד חל הדבר על שימוש באלימות כאמצעי שכיח ואפילו "נורמטיבי" לניהול ויכוח פוליטי; דברים אלה הם גם צפי וגם אזהרה לכולנו.
רוצחי הנער (מוחמד אבו-חדיר) הם רוצחים. אם יוכח שהישראלים החשודים הם אכן אלה שהרגו אותו הם הרוצחים. להתייחסות אליהם ככאלה חודר במהירות ריטואל הצבועים הזול של תקשורת מתלהמת ותשפוכת מילים מיותרת של פוליטיקאים חסרי אחריות משני הצדדים, החל בראש הממשלה עצמו ומחמוד עבאס מהצד השני.
דברי ראש הממשלה בחודשים האחרונים חסרי תכלית ותוצאות מעשיות. הרושם המתקבל בשבוע האחרון הוא שאיבד שליטה על האירועים, והוא סומך על הציבור שהשכל הבריא שלו ייתר את הצורך של המנהיגות הלאומית להתמודד מול מכלול צורות האלימות שאותו חווה הציבור; הוא טועה.
הציבור היהודי ברובו עדיין מבליג, אבל השוליים הולכים ונפרמים. הציבור הערבי כבר מזמן מתפרע ומאתגר את סובלנות הציבור היהודי ואת נחישות הממשלה. הציבור היהודי ברובו עדיין מחכה לראות מהלכים משמעותיים ואפקטיביים של הממשלה, שיפתרו אותו מהתקיפות של חמאס, מההשתוללות של ערבים בישראל ובאיו"ש וממדיניות עוועים מתמשכת של שחרור רוצחים על-מנת שיוכלו לשוב ולרצוח.
מדיניות ההבלגה של ישראל בימים האחרונים עדיין אינה פוגעת בהרתעה האסטרטגית שלה, אבל פוגעת באופן חמור בהוויה היום-יומית של החיים בארץ, ומקצרת את הזמן עד אשר התגבשות חוסר הסבלנות היהודי יכה בערבים באותו אופן שבו הם מנסים לשבש את חיינו כאן.
עקרון ההדדיות עתיד לפעול גם כאן, אם האסימטריה הנוכחית לא תיבלם במהירות ובאופן חד-משמעי. מלבד עניין איכות החיים ורמת הסיכון השוטף לאזרחי ישראל, ההתרחשויות האחרונות יוצרות להערכתי תפנית מהותית ביחסם של הישראלים לערבים, בין אם מדובר בערביי איו"ש, ובין אם בערביי ישראל. אני יודע היטב שלא כולם שם מקשה אחת, אבל אינני יכול לבור לי בעצמי את המוץ מהתבן.
אם איננו רוצים לראות כאן פיצוץ גדול, חובה על האזרחים הערבים הישראלים לבדל עצמם מנציגי חמאס, ג'יהאד ואפילו אש"ף שבינינו, ולסייע ליהודים שעדיין סבורים שיש מקום להתנסות בחיים משותפים, שהם מוכנים לחיים כאלה על בסיס היותם אזרחי מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית. שום דבר פחות מכך לא יתקבל כמספק.
שרשרת הרציחות האחרונה שהתחילה עם רציחתו של נצ"מ מזרחי (וכמעט כל משפחתו), נמשכה בחטיפה ורצח שלי דדון ושלושת הנערים בגוש עציון, ועומדת עתה על פיענוח המקרה האחרון של רצח הנער הערבי מוחמד אבו-חדיר משועפט ועל מספר לא מבוטל של ניסיונות שמסיבה כזו או אחרת נכשלו, היא נורת אזהרה חמורה. טענתי תמיד שפעולות "תג מחיר" הן מחאה ואזהרה ואני חוזר על טענתי זו שוב - מחאה על הפגיעות, אזהרה לממשלה לפעול נגדן, אזהרה לפורעים לחדול מהן ואזהרה מפני מה שיקרה אם כל אלה לא יקרו בפועל ובהקדם.
החוצפה הערבית אינה יודעת גבולות. הם גם רוצחים וגם מנסים ללמד אותנו כיצד להתנהל מול רוצחים שעה שהם עצמם אינם עושים דבר מול הרוצחים שלהם. ויש שוטים שלנו שמחרים מחזיקים אחריהם, ובמקום לבדל את האירועים, משום שכך נכון לעשות - יש תוקף ויש נתקף - מחברים אותם לכלל מערכת אחת. זו איננה מערכה אחת ולא תהיה מערכה אחת, משום שאלה שני עמים או קהילות שמנהלים ביניהם מאבק לאומי על כל הנושאים גם יחד, מטריטוריה ועד זהות.
מי שהופך רצח לכלי "סטנדרטי" בוויכוח פוליטי, אל יתפלא שמלאך המוות יפקוד גם אותו. אם יוכח סופית שרצח הנער הערבי הוא מעשה ידיהם של אזרחים ישראלים, יש להתייחס אליהם כאל רוצחים ולטפל בהם בהתאמה עם החוק הישראלי, ותוך התעלמות מוחלטת מהקולות הצבועים והאופורטוניסטים שלנו ושלהם.
אין סימטריה ואין שוויון בינם לבין רוצחי היהודים מהצד הערבי - אלה הם אויבי המדינה ולא אזרחיה. רוצחים ישראלים, ואין רוצחי הנער הערבי אבו-חדיר לצערנו הרוצחים הישראלים הראשונים, יש להעמיד לדין ולהעניש כרוצחים בכפוף לשני קריטריונים - היותם אזרחי ישראל שרק מערכת המשפט ואכיפת החוק שלה תטפל בהם; וכפיפותם לחוק הישראלי.
אם איננו רוצים להפוך את הרוצחים "שלנו" לגיבורים חדשים, הרבה יותר משמעותיים מגולדשטיין ודומיו, אין להעלות אותם למדרגת ארכי-פושעים, שעשויים להתקבל כסמל ללוחמים באויבי המדינה. בכל מקרה, מול "נערי" החמאס והג'יהאד ואפילו מול חלק מהחברים המכובדים של הפתח, הם עדיין "שיות תמימות". מול אסד, אל-קאעידה ודאעש, הם מיני-פושעים אם לא מיקרו-פושעים. אסור להניח לצעקנים ביותר ולצבועים ביותר לנהל את המדינה, כשם שאסור להניח לאזרחים ליטול את החוק לידיהם.
אם נגזים כאן בתגובה, נפגין שוב חולשה תהיה בסיס נוסף לסחטנות הערבית. אם נגזים בתגובה נעורר ראקציה של חמומי מוח או של רודפי צדק, שתוביל לתוצאות הפוכות מאלה שלהן אנו מקוים להגיע- הרתעה ומניעה. אסור לישראל לפול למלכודת שמציבים לה מתלהמים ערבים ויהודים גם יחד, של התעמרות ברוצחים שלנו רק בכדי שהדברים "יצטלמו טוב", משום שזהו מורד תלול. כל מה שנעשה הפעם יהיה תקדים ויש לשקול את הדברים שנעשה או לא נעשה ברוח זו.
ניסיון העבר מעיד שהאופי הערבי המתבטא בעשרות שנות שינאה, התלהמות פרועה, פגיעות בנפש, רצח חפים מפשע בשל עצם היותם יהודים, ועוד טרם הגיע למצב בו הם שולטים על "השדים הרצחניים" המניעים אותם לפעולה. ההתפרעויות האחרונות מחזקות הערכה זו, משום שהן אינן חוקיות, אינן פרופורציונליות למכלול אירועי התקופה האחרונה, ומתלווה להן הסתה ארסית ממושכת שבוודאי אינה יכולה להיות מוסברת ב"זעם ספונטני".
העובדה שהרשות אינה מטפלת ברוצחים "שלה" באותה דרך שהיא מנסה לדרוש מישראל להפעיל, אומרת שהפוליטיקה חזקה כאן מהמוסר. גם כאן חייב לפעול עקרון ההדדיות אם יש למישהו ציפיות ליצירת מציאות אחרת. הואיל והערבים מ"מנצחים אותנו בגדול" במאזני הרצח היזום של חפים מפשע, אסור לנו להגרר לשיח שהם מנסים לחולל ולגרור אותנו לתוכו - "מאזן הנרצחים".
בשיח זה הם הופכים מקרה חריג לשיגרה ונורמה על-ידי ייזום של התפרעויות רחוב, שכביכול מעידות על חומרת המעשה הישראלי. המספרים מדברים בעד עצמם, ומספרים אלה יש להבליט באמצעי התקשורת ובמערכת ההסברה הישראלית. הצטדקות ישראלית יתרה, רק מחזקת אותם, ובעניין זה מוכחים עצמן אפילו נשיאי ישראל - היוצא והנכנס כשוטי הכפר.
זאת ועוד; הערבים הם מחוללי גל הפיגועים האחרון, בין אם מדובר בחטיפה ורצח ובין אם בתקיפת ישובים אזרחיים באמצעות ירי מנגד. אסור להעניק להם שום פרס על כך ולא להתרשם מזעקות הקוזק הנגזל שלהם. טענת "הכיבוש" בה הם מתגדרים על כל צעד ושעל היא טענת הבל. אין כיבוש. ישראל יושבת בטריטוריות שיועדו לה עוד בתחילת המאה הקודמת, ומנהלת דיון עם הערבים על הסדרי פשרה ובכלל זה הסדרים טריטוריאליים שיהיו סבירים לשני הצדדים. כל עוד אין הסדרים כאלה, אין מקום לדבר על "כיבוש" או על הזיות אחרות ממין זה. ומכל מקום, עקרון ההדדיות קובע שאין לנהל מו"מ באמצעות אלימות, משום שאלימות גוררת אלימות...
לסיכום היוזמות הרצחניות של הערבים, שיש להבליטן ולעמוד עליהן דווקא בימים אלה כחלק מההסברה הישראלית, נזקה של החולשה הממשלתית של ישראל כפי שכבר הוסבר קודם ותחילתה של רוויה בציבור הישראלי מהאסימטריה האלימה שנכפית עליו בשל שילוב שתי מגמות אלה, אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. היא תתפוצץ כך או אחרת אם לא תיבלם על-ידי הממונים על הביטחון והסדר.
וכדי שלא אובן לא נכון, אני מבקש להדגיש שבלימת האלימות הערבית אסור שתושג על-ידי ויתורים ישראלים מרחיקי לכת בוויכוח הלאומי ביננו לבינם; רק בדרך של השלמה, הסכמה וסיום העימות, באמצעות שיכנוע בדרכים אחרות, ובכלל זה שימוש מושכל בכוח מסוגים שונים.
