כדורגל ולצידו

2014: ברזיל. 2018: רוסיה. 2022: קטאר. המשותף לכל המדינות הללו, מעבר לאירוח הגביע העולמי, הוא שהן אינן מועמדות לתואר "המדינה ההגונה ביותר בעולם". בדירוג השחיתות של ארגון Transparency Intarnational לשנת 2013 מדורגת ברזיל במקום ה-72, ורוסיה - במקום ה-127. (ושלא תטעו: מקום נמוך יותר אומר שהשחיתות גבוהה יותר). קטאר אומנם מדורגת במקום ה-28 (ישראל במקום ה-36), אבל כיום ידוע שהיא השיגה את אירוח המונדיאל בתשלום שוחד. דומה שאין זה מקרה שאחד הגופים הציבוריים המושחתים ביותר בעולם, פיפ"א, בוחר דווקא במדינות מושחתות לארח את מפעל הדגל שלו. מעבר לזה ש"לא לחינם הלך זרזיר אצל העורב", הבחירות הללו כרוכות מן הסתם בלא מעט שלמונים המגיעים לכיסים הנכונים. ואחר כך פיפ"א מציבה במגרשים שלטים המכריזים שהיא "מפתחת את הכדורגל בכל מקום", ועל שרוולי השחקנים תופרת את הסיסמה "Football for hope". כן, בכל מקום בו משלמים לה ותקווה להגדלת חשבונות הבנק של בכיריה.

אם נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, הוא סמל השחיתות של הארגון - המנכ"ל, ז'רום ואלקה, צריך להיות סמל הסיאוב. בעיצומו של המונדיאל הביע ואלקה כעס על ריבוי השיכורים במגרשים ועל הסכנות שהם גורמים. אבל היה זה ואלקה עצמו שרק לפני חודשיים הציב לממשלת ברזיל אולטימטום בדרישה לשנות את החוק האוסר למכור בירה במגרשים. הסיבה? אחד הספונסרים העיקריים של פיפ"א הוא יצרן הבירה באדווייזר. ואת הבירה במגרשים, כמו את כל המזון והשתייה, פיפ"א מכרה בבלעדיות במחירים מופקעים. ענייני ספונסרים אחראים כנראה גם להחלטה השערורייתית של פיפ"א לבחור את לאו מסי לשחקן המצטיין של הטורניר, למרות שברור שהיו טובים ממנו (חאמז רודריגז, תומס מולר, אריין רובן). אבל למסי יש הסכם עם אדידס - נותנת חסות מרכזית של פיפ"א. גם המצטיינים בשלושת המונדיאלים הקודמים היו, הפלא ופלא, בין הפרזנטורים של אדידס: אוליבר קאהן, זינדין זידאן ודייגו פורלן. מקרי לחלוטין, כמובן. זהו הפרצוף האמיתי של פיפ"א: שחיתות כספית, רמיסת ריבונות, ביזוי החוק וטענות צבועות. עד מתי ימשיכו מדינות נאורות, בעלות מסורת ספורטיבית מפוארת, לשאת את ההתנהגות המופקרת הזאת? לא עושה רושם שמישהו או משהו מאיים על ההגמוניה של פיפ"א, אבל ההיסטוריה מלמדת שסופן של אימפריות רקובות לקרוס.

שניים משלושת השערים של הולנד במשחק מול ברזיל על המקום השלישי נכבשו מפנדל שלא היה ומנבדל שכן היה. במשחק הגמר היו לא מעט טעויות, בעיקר בהתעלמות של השופט ניקולה ריזולי מעבירות גסות מצד שתי הנבחרות. ואגב: עלתה טענה שפיפ"א הורתה לשופטים לשלוף פחות כרטיסים צהובים ואדומים, ובכך נתנה רישיון לכסח; זו טענה שמחייבת בדיקה אמפירית. נחזור לטעויות השיפוט. תמיד יהיו טעויות כאלו, כשם שתמיד יהיו טעויות של שחקנים ומאמנים - וטוב שכך. ספורט הוא עסק אנושי, ומי שרוצה אותו נטול בני אדם - שיפנה לגרסאות הממוחשבות שלו. אבל אין זה אומר שלא צריך לשאוף לכך שמספר הטעויות יהיו מינימלי, והנה שתי הצעות. האחת: להשתמש בטלוויזיה. לא כל הזמן, אפילו לא רוב הזמן. לקבוע שכל קבוצה יכולה לבקש פעם אחת במחצית שהשופט יבדוק שוב במוניטור את החלטתו. פעם אחת וזהו. זה לא יפגע בשטף המשחק, וכל צד יחשוב היטב לפני שיבזבז את ההזדמנות שלו. השנייה: השופטים חייבים להיות מקצוענים. בעידן בו השחקנים חיים, נושמים, אוכלים וישנים כדורגל - אין זה סביר שהשופט יהיה מישהו שאצלו זה תחביב (ריזולי, למשל, הוא אדריכל). מה הסיכוי שהצעות כאלו יתממשו? שואף לאפס. פיפ"א הוא ארגון שמרני עד אימה (אולי גם זה מתקשר לשחיתות שלו), והן הוא והן יתר הארגונים וההתאחדויות לא ישושו להוציא מקופותיהם את הכספים הדרושים למימון שופטים מקצוענים. אבל בינינו, למה לשנות? עובדה שמיליארדים בכל העולם מקטרים וממשיכים לצרוך את המשחק, על כל הפגמים שבו.

בדקה ה-12 של הגמר גילו יורם ארבל ודני נוימן בהתרגשות רבה, כי סמי חדירה אינו משחק בשורות גרמניה למרות ששמו נכלל בהרכב שפורסם ולמרות שהם אמרו בצורה נחרצת שגרמניה לא שינתה את ההרכב שפתח בחצי הגמר. השניים החלו לתהות בשידור חי מה אירע, שהרי לא ייתכן שפיפ"א פרסמה הרכב שגוי. משהו קרה שם, החליט הצמד בדרמטיות רבה. אז ככה: אם ארבל-נוימן היו טורחים לקרוא את ההרכבים שהוקרנו כבר בשעה 21:45, הם היו רואים את שמו של כריסטוף קרמר במקום את זה של חדירה. אם הם היו טורחים להעיף מבט על העידכונים שזרמו בזמן אמת, הם היו יודעים שחדירה נפצע בחימום. איך אני יודע את זה? כי בערוץ הספורט דיווחו על כך, כאמור - רבע שעה לפני פתיחת המשחק. הבנתם את זה? המגיש והעורך שישבו בהרצליה היו יותר עירניים ומעודכנים מאשר השדר והפרשן שישבו בריו. אין ספק: גם ארבל-נוימן הגיעו לשיאם במשחק הגמר.

שלושה צוותים ישראלים יצאו לברזיל: ארבל ונוימן, מאיר אינשטיין ואברהם גרנט, נדב יעקובי ומוטי איווניר. אבל את המשחק על המקום השלישי שידרו עמית הורסקי ואייל לחמן מהאולפן בירושלים - כמו חמישה משחקים נוספים. לצד השדרים והפרשנים בברזיל היו מפיקים וטכנאים, למרות שכל מה שהיה צריך לעשות הוא לבוא למגרש (את זה הם לא תמיד עשו בזמן), להתחבר לעמדת השידור (לא משימה קשה במיוחד) ולדבר (את זה הם עשו ללא הרף ובדרך כלל גם ללא טעם). מה הפלא שבסוף משחק הגמר הכריז נוימן שחייבים לשמור על השידור הציבורי? שידור לא ממש יש שם, אבל ציבור שמשלם - ועוד איך. לכן רק שם הוא ושכמותו - קשקשנים במקרה הטוב, מיותרים במקרה הרע - מתקבלים לעבודה.

אפרים קישון קבע בשנות ה-60, שכדי לזכות בטוטו - אסור להבין דבר וחצי דבר ורבע דבר בכדורגל. הידע הקטן ביותר מבטיח כישלון מוחלט, אמר לאחר שגילה שאפילו כלבו מקשקש בזנבו כאשר הוא אומר "מכבי" והנביחות שלו מספיקות בקושי לשלושה ניחושים נכונים. נזכרתי בסיפור הזה כאשר דפדפתי השבוע שוב במוסף המצוין שפרסם ידיעות אחרונות עם פתיחת המונדיאל. באחד העמודים האחרונים הופיעו תחזיותיהם של עשרה שחקנים ופרשנים. רק שלושה צפו שגרמניה תהיה האלופה, רק אחד (יאיר קטן) קלע בול בזהותן של ארבע האחרונות ושתי העולות לגמר: ברזיל, גרמניה, ארגנטינה והולנד. אם נלך קצת אחורה, רק אחד צפה שספרד תעוף בשלב הבתים, ואיש לא חזה שקוסטה ריקה תעפיל לשמינית הגמר. אבל מה אני רוצה מהישראלים, אם גם הקייזר נפל? פרנץ בקנבאואר, האיש שהביא לגרמניה את הגביע כקפטן וכמאמן ואת אירוח הטורניר, חזה כמה עמודים לפני כן ש"לספרד יש סיכוי מצוין להגן על תוארה". קוסטה ריקה, אמר בביטחון, לא תמלא תפקיד חשוב בבית 4, ואם ברזיל תצליח בשלב הבתים - היא יכולה לזכות בגביע. את ארגנטינה הוא הזכיר במשפט וחצי. השיא שייך בכל זאת לפרשן ישראלי. דקות אחדות לפני חצי הגמר בין ברזיל לגרמניה, אמר שלמה שרף בביטחון השחצני הרגיל שלו, שיהיה משחק צמוד מאוד וברזיל תנצח 0:1. טוב, הוא צדק לפחות חלקית: ברזיל באמת הבקיעה שער אחד.