1. נציין שכאשר אלמנה תובעת כתובתה מן העיזבון, אין מדובר בענייני נישואין וגירושין, ולפיכך גם בתי המשפט לענייני משפחה מוסמכים לדון בעניין. אך תביעות שכאלו נדירות הן.
2. תיק 1687-24-1. בעניין זה, בית הדין הגדול ביטל את החלטת בית הדין האזורי לחייב את הבעל בתוספת כתובה בסך 1,000,000 ש"ח, וחייב אותו לשלם דמי כתובה בסך 120,000 ש"ח, שיעור פרנסת אדם לשנה.
3. תוספות, כתובות נד ע"ב, ד"ה אף על פי. וראה גם הגהות אשרי, כתובות, פרק יג, סימן יט: "וששאלתם. כתובה שכתוב בה מאתן ליטרין, ולא כתוב בה משקל ברזל, הכל לפי המנהג בווירצבור"ק. ובכל פרנקן נהוג מאתים זקוקים, ובריינו"ס יש מקומות שנוהגין מאה ליטרין הליי"ש".
תופעה דומה היא הערכת יתר של הנדוניה שהאישה מביאה עמה לבית בעלה, כפי שמביא הרמב"ם, הלכות אישות, פרק כג, הלכה יא: "מנהגות רבות יש בנדוניא. יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם. וכשתבוא לגבות, לא תגבה אלא המאה". וראה בהרחבה סקירתו של הרב יקותיאל כהן בבית הדין הרבני הגדול בתיק 842107/1.
4. לשונו של הרב אהרון בן חסין בספר הגם שאול (לרבי שאול אבן דנאן, מרוקו, המאה הכ'), חלק ב, עמ' צח.
5. ראה: משפט וצדקה ביעקב (אבן צור, מרוקו, המאה הי"ח), חלק ב, סימן ל, ד"ה וכבר כתבנו; שופריה דיעקב (בירדוגו, מרוקו, המאה הי"ט), חלק א, סימן סז, ד"ה אך יש בידינו; שם, סימן ע; הצעת רבי אהרן בן חסין (לעיל, הערה 4).
6. כיוצא בדבר כותב הרב משה פיינשטיין (ארצות הברית, המאה הכ') בשו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן צא. הוא מתייחס לעובדה שרוב הרבנים אינם יודעים מהו הערך של עיקר הכתובה בימינו (מאתיים זוז בזמן חז"ל) וטוען שהדבר נובע מן העובדה שמעולם לא נזקקו לדון בענייני הכתובה.
7. ראה סעיף 1 לחוק.
8. לעיל, הערה 1, ראינו שבתי המשפט האזרחיים מוסמכים לדון בתביעת אלמנה לכתובתה. לאחרונה נדון העניין בהרחבה בפסק דינו של השופט רובינשטיין בבע"מ 9606/11 עזבון המנוח פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 20.5.13). בית המשפט הכיר בתוקף הכתובה כחוזה לכל דבר, ואף קבע שיש להצמיד את סכום הכתובה למדד ועל-פי זה חייב את העזבון לשלם סך של 189,500 ש"ח.
9. וראה גם דבריו של השופט רובינשטיין בבע"מ 9606/11, פיסקה יז ואילך.
10 בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221.
11. שיעור התעסוקה של נשים יהודיות בישראל קרוב מאוד לשיעור התעסוקה של גברים. ראה שנתון סטטיסטי לישראל 62, 2011,
לוח 12.1, עמ' 540.
12. חשוב לזכור שאם יש לבני הזוג ילדים, החובה לפרנס אותם מוטלת על האב. הוספת נטל הכתובה על נטל זה עשויה אפוא להיות כבדה מנשוא.
13. ראה למשל: תיק 909702/2 בבית הדין הרבני הגדול, שנפסקו בו לאישה דמי כתובה בסך 200,000 ש"ח; תיק 842107/1 בבית הדין הרבני הגדול, שנפסקו בו 1,000,000 ש"ח (וראה בהרחבה להלן, הערה 22); תיק 771520/6 בבית הדין הרבני הגדול, שנפסקו בו 600,000 ש"ח; תיק 871774/1 בבית הדין האזורי בטבריה, שנפסקו בו 2,000,000 ש"ח; תיק 823575/7 בבית הדין האזורי בנתניה, שנפסקו בו 333,497.50 ש"ח; תיק 900471/8 בבית הדין האזורי בתל אביב, שנפסקו בו 300,000 ש"ח; תיק 293094/5 בבית הדין האזורי בנתניה, שנפסקו בו 180,000 ש"ח.
14. נעיר כאן שאם בני זוג מתגרשים ויש להם רכוש רב המחולק ביניהם בשווה, על-פי רוב בית הדין אינו פוסק לאישה גם את דמי כתובתה נוסף על חלקה ברכוש, מפני שלפי המשפט העברי, האישה אינה זכאית למחצית הרכוש, ובית הדין מקזז את שווי הרכוש שהאישה מקבלת מן הכספים המגיעים לה כדמי כתובתה. ובלשונם המליצית של בתי הדין: או תלמוד בבלי או פסק דין בבלי. רוב המקרים שבית הדין מחייב את הבעל לשלם את דמי הכתובה בעת גירושין הוא, כשבני הזוג לא הספיקו לצבור רכוש רב.
15. נבהיר שהדברים שלהלן אמורים רק בתוספת הכתובה, שהחיוב בה נובע מהתחייבות הבעל, ואינם אמורים בעיקר הכתובה, שהחיוב בו נובע מכוח הדין.
16. הסוגיות שנעסוק בהן להלן ארוכות וסבוכות הן, ורבו המקורות העוסקים בהן, ואין בדברים שנביא להלן כדי למצות את הדיון בסוגיות אלו, ונצביע רק על המקורות העיקריים שעסקו בהן.
17. ראה שבת קל ע"א.
18. וראה גם נידה סה ע"ב: "כתובה דמגהי בה טפי עד דחתמי [=את הכתובה שמגיהים רבות עד שהצדדים חותמים עליה]".
19. ראה: א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ברלין תרפ"ב, ספר ראשון, עמ' 56; ס' דויטש, "גמירת דעת והכוונה ליצור יחסים משפטיים בדיני חוזים במשפט העברי, האנגלי והישראלי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 71, בעמ' 82.
20. לעיל, הערה 2.
21. מובא בספר הזיכרון גדולת מרדכי, בני-ברק תש"ע, עמ' רמה, בעמ' רמט.
22. תיק 842107/1.
23. הרב כהן מצטט כתמיכה לדעתו פסק דין של הרב אברהם עטייה הכותב: "עשיתי סקר בין מאות תלמידי חכמים ואברכים היודעים דיני חיובים והשתעבדויות, מה דעתם בשעה שהם מתחייבים על הכתובה, גם בסכומים שאפשר לכנותם כסטנדרטיים, אך מחמת היותם אברכים הרי שגם סכום כזה ימוטט רגלם, וכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה כי מעולם לא התכוונו להתחייב לפי הכתוב בכתובה, כי מאין יבוא להם הכסף, וכל כוונתם לכבוד. כי הרי גם הכלה יודעת שלא ניתן להמציא יש מאין. והוסיפו כי הדבר ידוע, עד כמה לוחצים את משפחת החתן ברגעים האחרונים שלפני החופה, ואחוז לא מבוטל של חתנים אפילו אינו יודע מהו הסכום הרשום בכתובה. ומכיוון שהכל יודעים שסכום זה הוא רק לכבוד, אין הם מעוניינים להפוך את החופה לתיגרא, באומרם כי בין כך הכתובה לא תבוא לידי גבייה, שממילא, כאמור, אין ממי וממה לגבותה, וסכום זה אינו נכתב [אלא] לכבוד בלבד".
24. לדעתו הצטרף הרב בוארון.
25. ראה למשל רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יא, הלכה ב. וראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ערך אסמכתא (קניין), עמ' קח.
26. אומנם ברוב הכתובות החתן מצהיר שהתחייבויותיו נעשות "שלא כאסמכתא", אלא שכבר קבעו שולחן ערוך והרמ"א, חו"מ, סימן רז, סעיף יח, שאין בהצהרה זו כדי להתגבר על בעיית האסמכתא.
27. אומנם גם הם מסכימים שאם כתוב בכתובה סכום בן כמה מיליוני ש"ח, שזה בגדר אסמכתא. ראה למשל תיק 887669/1. וראה הרב חיים שלמה שאנן, עיונים במשפט, חלק א, סימן כד.
28. ראה למשל דברי הרב שאנן (לעיל, הערה 22). הדברים באים גם בספרו עיונים במשפט, חלק א, סימן כד. וראה עוד בעניין זה: תיק 2128/מ"ח, בבית הדין האזורי בחיפה, פסקי דין רבניים, כרך טו, עמ' 211, בעמ' 214; תיק 5192-21-1 בבית הדין האזורי באשקלון; שורת הדין, חלק ח, עמ' רמג; שם, עמ' רע.
29. שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרכט.
30. וראה גם שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן עז, המוסיף עוד טעם, וקובע שכל מי שחותם על שטר גומר בדעתו להתחייב במה שכתוב בו, אף על-פי שאינו מבין את מה שנאמר בשטר: "אף על-פי שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו, וחתם בחותם ידו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו". וראה סמ"ע, חו"מ, סימן סא, ס"ק כג; ש"ך, שם, ס"ק יח; אורים ותומים, שם, אורים, ס"ק כד, המסבירים את פסק שולחן ערוך על סמך נימוק זה.
31. שולחן ערוך, חו"מ, סימן סא, סעיף יג.
32. ראה למשל: פסק דינו של הרב
עובדיה יוסף (בהיותו דיין בבית הדין האזורי בפתח-תקווה), המובא בשו"ת יביע אומר, חלק ג, אבן העזר, סימן יג, אות ג (וראה גם שו"ת יביע אומר, חלק ט, אבן העזר, סימן א, אות ג, הדוחה בדרך זו תביעה של בעל לפסול סעיף בכתובה); תיק 842107/1, בבית הדין הרבני הגדול; תיק 589667/1, בבית הדין האזורי חיפה.
33. יש הנחייה כללית לעורכי חופות להסביר לחתן שהכתובה היא התחייבות משפטית לכל דבר. אומנם גם אם הדבר נשמר לעתים, ברור שלא ניתן לדבר על חזקה עובדתית שכל חתן מודע למה שנאמר בכתובה ולתוצאותיה המשפטיות.
34. אומנם לדעת סמ"ע, ש"ך ואורים, המאמצים את הטעם המובא בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (לעיל, הערה 30), העובדה שרוב החתנים אינם מבינים את מה שנאמר בכתובה לא תועיל לפטור אותם, מפני שהם גומרים בדעתם להתחייב במה שרשום בכתובה, אף על-פי שאינם מבינים דבר מן האמור בה.
