בואו נעשה סדר. בהתחלה יש סקס ובסוף ילדים. בעוד תשעה חודשים בדיוק נוצף בגל לידות, ילדי "צוק איתן". כך זה היה בעבר, כל פעם שישראל יצאה לקרב, ולכן לא יהיה זה שונה הפעם.
רגש חייתי של הישרדות תוקף אותנו בשעת צרה, דבר בלתי מוסבר, דחף לוודא שהחיים ממשיכים וימשיכו גם אם חס וחלילה יקרה לנו משהו. אך איש לא חושב על כך במודע, פשוט בהסתכלות לאחור, ניתן לקשר תופעה של גל לידות עם מה שקרה בדיוק תשעה חודשים לפני כן.
כרגע מבול על הארץ, מטר של עשרות עד מאות טילים מדי יום. (מתכסים בשמיכה ועושים את שעושים ביחד בלילות הקיץ החמים והלחים, כשברקע אי-הודאות של פגיעות טילים שעד-כה לא הגיעו הלום). לפני שנתיים הגיעו מספר טילים עד לפאתי הבירה ובירתה השנייה של המדינה, אך הם היו כה מעטים, שאחרי שפגה ההתרגשות הראשונית, שכחנו מהם.
עברו שנתיים ואויבינו לא נחו לרגע. בעזרת אירן וגרורתיה בצפון, הם הצטיידו ופיתחו את אמצעי הלחימה העומדים לרשותם, וכפי שצפינו בעבר - הטילים מגיעים היום מרחק רב יותר לפנים הארץ וכוחם ודיוקם רבים יותר. מעזה לנתניה, חדרה, זכרון יעקב וחיפה. החגיגה בעיצומה. הסוף לא נראה לעין, כי אם נחלק את המספר המשוער של טילים בעזה ב-365 הימים הבאים, הרי שניתן לירות לפחות 50 ביום, ולעשות זאת בנחת ולא בחיפזון.
עזה, נזכיר לכולנו, היא קטע צר של אדמה לחופי הים התיכון בדרומה של מדינת ישראל. שכנתנו מצפון, לבנון, היא מחסן נשק ענקי פי כמה וכמה מעזה. מספר הטילים המאוחסנים בלבנון הוא פי ארבעה לפחות מהכמות בעזה, וברגע שלוחמי חיזבאללה יצאו לעזרת אחיהם מהדרום, הרי שהחגיגה תהיה בעיצומה: 50 ביום מדרום, עוד כ-200 מצפון, והארץ כולה תעלה בלהבות, תפאורה נאותה לריגושי הזיווג של תחילת המבצע.
מסתבר שעם כל הכוח הצבאי בידי ישראל, אין אנו מסוגלים להתמודד עם מטר הטילים. כיפת ברזל עובדת ללא לאות, ומר היה גורלנו אם היא לא הייתה עומדת לרשותנו. אך עם כל הפיתוחים והאמצעים הטכנולוגיים, הטילים פוגעים והחרדה אוחזת בעם.
מכאן, שאנחנו לא מתמודדים עם הבעיה בצורה הנכונה. ואם נמשיך בדרך בה אנחנו הולכים, אחד סופנו, ולא זר המנצחים יעטור את ראשנו. אנחנו איפשרנו את התעצמות אויבינו. פה ושם תפסנו אוניה מלאת נשק וגם הצלחנו לעצור, חלקית, מעבר מומחים לתוך עזה לאמן את האנשים שם. זו הייתה מטרת ה"מצור" וה"סגר" שהטלנו על אותו "גטו". אך מסתבר שדבר לא פגע במאמצי ההצטיידות וההתחמשות שלהם.
למה דומה הדבר? לחמש השנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה היה זה אוגוסט 2006, לפני שמונה שנים בדיוק. נחטפו שני חיילים (שהוחזרו לנו בשקים תמורת למעלה מ-200 רוצחים אכזריים ששוחררו משהות-נופש והתחזקות בישראל). ישראל יצאה למלחמה, ונתגלנו בכל מערומינו.
הינה לדוגמה כמה מכשלונות אותה מלחמה: - טנקים מהמתקדמים ביותר בעולם שלא מוגנו כנגד חומרי נפץ חודרי שיריון בפיתוח רוסי;
- חיילים שלא הבינו שהטלפונים הסלולרים שלהם מהווים נקודות ציון מעולות לאויב;
- נתק מוחלט בין המודיעין (שהיה קיים והוחזק בכספות סגורות) לבין הצורך בו בשטח;
- עורף שהיה אמור להיות ממוגן וערוך לשעת חרום ונכשל כשלון חרוץ;
- נסראללה שהיתל בנו כל הזמן, איים וביצע בשידורים חיים, ואנחנו לא הצלחנו להפסיק את שידוריו (ואותה ספינת חיל הים שספגה פגיעה ישירה שכן מערכי ההגנה שלה לא הופעלו);
- מלחמה שלפי ראש הממשלה דאז (בקרוב בכלא בשל סיבות אחרות) ניצחנו בה כבר מהיום הראשון, השני והשלישי, כך שלא היה כל צורך לקרוא לה בשמה המפורש - מלחמה - עד הרבה למעלה מחודש לאחר שהסתיימה;
- והסכם שביתת נשק ללא שיניים.
האם העובדה שמאז המלחמה שורר שקט יחסי בצפון מפצה על אובדן כושר ההרתעה שלנו? האם השקט הזמני (שנמשך שנים) שווה ערך להתחמשות בעשרות אלפי טילים מתקדמים ובנשק פחות קונבנציונלי (מצבורי נשק כימי, לדוגמא) שנצבר במדינת בונקרים תת-קרקעיים בלבנון?
לפי המדיניות הקיימת, התשובה היא כנראה "כן". הגישה היא "דיה לצרה בשעתה", ולכן אם נעצום את שתי עינינו, נחפה על שתי אוזנינו ונמאן להודות במציאות, אז אולי יהיה טוב?
זו בדיוק הבעיה בעזה. גם שם ממשיכה ההתעצמות. גם שם האויב יושב בתוך האוכלוסייה, בתוך בתי מגורים רבי קומות, מתחת לבתי-חולים ומסגדים, מוקף בילדים, נשים וטף. גם משם האויב יורה לעבר מרכזי האוכלוסייה שלנו בידיעה ברורה שיש לו פוליסת ביטוח מוחלטת. הכיצד? גם עתה נתחיל בסוף: בסופו של דבר (קרי לאחר ימים לא רבים), מדינת ישראל תרים ידיה ותסכים לשביתת נשק.
ואיך מגיעים לאותו סוף נכסף? - צה"ל יורה לעבר מטרות ריקות;
- צה"ל לא מעז לפגוע בדרג המדיני של החמאס, החל ב"ראש הממשלה" של מדינת הטרור, דרך "שריו", "יועציו" ושאר אנשי "צבא" ו"ממשלת" חמאס;
- צה"ל עסוק בשיקולים זרים, מוקף לעייפה בעורכי דין ומתעדים (אנשים שזה יעודם - לתעד את הקורה) המצוותים לכל יחידה, במקום להילחם;
- "נוהל שכן" אסור בתכלית האיסור;
- להפסיק את הספקת החשמל, המזון, התרופות ושאר החומרים לעזה - לא יעלה על הדעת;
- לסגור את מעברי הגבול למעבר עזתים לטיפול רפואי בארץ ולמעבר עיתונאים לעזה, כך שיוכלו לדווח איך נראים הדברים משם - לעיתים נדירות בלבד, כשכלו כל הקיצין ומנסים לפוצץ את המעבר על חייליו.
בתחילה העם נמרץ, נלהב ושש אלי קרב, אך אז מתחיל דו השיח הפנימי ("הכיבוש משחית", אנחנו ה"פושעים," ה"אשמה כולה שלנו" וכיו"ב מבית הדפוס של חברי הכנסת מהסיעות הערביות וחבריהם אנשי השמאל הקיצוני). במקום להתלכד ולהתאחד, היהודים ישמידו זה את זה. כל שצריך הוא לתת להם פסק זמן, הם כבר יתישו את עצמם.
כך שאם הייתי בחמאס, במה הייתי עוסק? הינה מספר רעיונות. - בהתגרות בישראל. בהכנת סרטונים בעברית שכל ציוני הוא על הכוונת. בהודעה (כפי שצה"ל עושה) שנפגע בכל מקום התקהלות - פיצריה, בית מלון, בית קפה, דיסקוטק, בר, סופרמרקט, קניון, וכדומה;
- בחיבור ובהפצת שירים וסרטונים על השחרור הקרב ובא של כל האדמות הכבושות;
- בטקסים לזכר השהידים של העבר ולעידוד אלו הבאים בדרכם;
- בארגון עצרת ענק ברחובות עזה, שכן מי יעז לתקוף אותנו? (צה"ל לא עשה זאת בלבנון וגם לא בעזה, אין סיבה לפחד);
- בפניה לכל גוף בינלאומי בדרישה שיפעילו לחץ מיידי על ישראל שהטבח והניסיון למחוק את עזה מעל המפה יופסק לאלתר;
- ובשיגור עוד ועוד טילים, שכן ישראל רועדת ופשוט לא יודעת מה לעשות.
ואז נחתום על תהדיה, והארץ תשקוט לשנתיים נוספות. עד הפעם הבאה. כך אם הייתי חמאס.
אך כישראלי, זוכר אני שגם בלבנון הפגזנו מטרות (לדוגמה מסלולי נחיתה והמראה בשדה התעופה או תשתיות ברחבי המדינה) בצורה שניתן יהיה לשקמן עד מהרה. חבל היה לנו על האוכלוסייה הלבנונית.
ובעזה, אנחנו כל-כך מקפידים על זכויות העזתים, ששכחנו, כך נראה, להגן על זכותנו לחיות. על זכותנו לא לפחד. הם מנסים לפגוע בתחנת הכוח באשקלון, ואנחנו שולחים את העובדים בסיכון חייהם לתקן את הנזקים. היכן נשמע דבר דומה?
לא ניתן לנצח כששום דבר לא משתנה והגלגל חוזר ומסתובב: טילים. רגיעה זמנית לצורך התחמשות. חטיפת חיילים או אזרחים או מאורע מזוויע אחר. וחוזר חלילה. ממש כמו בלונה פארק.
לעומתנו עומד אויב איתן, אכזר מאין כמוהו ומשוכנע בצדקת דרכו ("אלוהים אחד, אומה אחת, אויב אחד, מטרה אחת"). מדי יום הם משווים אותנו לנאצים. הם עובדים בצורה יוצאת מן הכלל בקהילה הבינלאומית ועל דעת הקהל בעולם. הם גורמים לנו לנזק ולאבידות ברכוש ובנפש, ואנחנו ממשיכים להיות היהודים רכי הלב והנפש, השכנים הטובים שוחרי השלום, האידיוטים בסביבה הים תיכונית.
בשנות ה-30 היהודים בגרמניה שיכנעו את עצמם שבארצם התרבותית לא יאונה להם כל רע. כל הסימנים היו שם, מליל הבדולח ודרך הגזירות על היהודים, ותמיד היה תרוץ חדש. שילמנו על תום הלב והאמונה שבני אדם הם לא חיות רעות בסך שישה מיליונים, עלות משמעותית בכל קנה מידה. היום אנחנו חוזרים על אותו הדבר ממש, וגם הפעם אנחנו מסרבים לראות את הסימנים שלפנינו.
אם ברצוננו לשרוד, לא תהיה ברירה אלא לכבוש את עזה. פיסת אדמה אחר שעל אדמה, ולהרוס עד היסוד כל שטח שאנו כובשים. אדמה חרוכה, ללא מנהרות מתחת או בניינים מעל הקרקע. האוכלוסייה תועבר למחנות פליטים זמניים בנגב או ביהודה ושומרון (כי אז לא תהיה בעיה של מעבר בין חלק אחד של "פלשתין" לחלקה האחר), וסוף כל סוף תהיה הצדקה לעולם לכל המילארדים המועברים לטובת אותם פליטים-של-עד-עולם.
כל זמן שעזה במתכונתה הנוכחית תמשיך להתקיים, גורלנו נחרץ להפסיד. הפעם, או בפעם הבאה. בחודשי הקיץ של שנת התשע"ד או בעוד שנה או שנתיים. הקץ מדפק בדלת.
לא יהיה לנו הרבה זמן לבצע תוכנית כיבוש עזה, אך גם לא תהיה לנו ברירה. פעם היו לנו קווים אדומים, אך אלו זזים כל הזמן. חשבנו שחטיפת שלושה נערים ורציחתם הם שיא השיאים, אך גם את אותו קו אדום חצינו. מה יקרה הלאה? פגיעה ישירה בגן ילדים או בבית ספר ו-30 ילדים מתים?
פגיעה של טיל מתקדם עם ראש נפץ לא קונבנציונלי ומאות הרוגים ואלפי פצועים? אנחנו מחכים, ועד אז אנחנו עוסקים בטיפולים קוסמטיים ותו לא. לכן נחרד אני מהבאות, שכן ברי שאם נמשיך בדרך בה אנחנו הולכים, אנחנו חוזרים על העבר, רק כל פעם בתשלום יותר גבוה.
ונשאלת השאלה: האם זוכר מי שהדרך היחידה המובילה לנצחון היא על-ידי מתקפה? האויבים שלנו יודעים זאת, ואנחנו, כך נראה, שכחנו. מי יתן שיחזק הקב"ה את ידיהם ורוחם של ראש ממשלת ישראל, שריה ויועציה, יחזק ולא ירפה, וישקדו הם על מלאכתם בדבקות ובהתמדה.
אם ידעו הם שהעם כולו איתם, עומד איתן ומגבה אותם, הרי שיוכלו להתמקד בעיקר שהוא למגר את תופעת האויב העושה בנו ככל העולה על רוחו, מזנב בנחשלים, פוגע בילדים ומטיל אימה ופחד על כלל הציבור ממש כפי שעמלק עשה בימים קדומים. על כן, מן הראוי שנחזור למקורות, לנאמר בספר הספרים הנצחי (דברים כ:3-4): "ואמר אליהם שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם; אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם.
כי ה' אלוהיכם, ההולך עמכם - להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם".
