כאשר קוראים את הפתיחה לפרשת בני גד ובני ראובן, ניתן להבין את הלגיטימיות שבבקשתם. הפסוק מדגיש את המקנה הרב שהיה ברשות. בני גד וראובן החזיקו ברשותם מקנה רב והיו זקוקים לארץ הירדן המזרחי, ששם יוכלו להחזיק את המרעה בצורה מכובדת.
אם כן, מדוע משה כה ביקורתי אליהם ותוקף אותם בחריפות? מדוע הוא מאשים אותם ברצון להשתמט ולהכניס מורך בלב העם? זאת ועוד: וכי ראויים בני גד ובני ראובן שישווה משה בין מעשיהם לבין המרגלים? ר' יצחק עראמה, בספרו "עקידת יצחק", תמה על התנהלותו של משה וכך הוא כותב: "יש לעורר ספק עצום על דבריו של משה רבינו עימהם, והוא: כי היה מהראוי שישאל להם בתחילה אם היה רצונם לעבור עימהם למלחמה, אם לאו. ואם יאמרו לו מה שאמרוהו באחרונה, למה יחרפם על פניהם באמור להם כל אותן קנטורין וחירופין?!"
כדי להבין את דרך ההתנהלות של משה, עלינו לזכור שמשה מלווה את עם ישראל במשך ארבעים שנה והוא מכיר לעומק את השבטים. גם העומדים מן הצד רשאים להקים ועדת ביקורת ולשאול כיצד היה ברשותם של בני גד ובני ראובן צאן ומקנה רב, שהרי כל השבטים הלכו יחדיו במדבר והתפרנסו מהמן. ייתכן שמשה ידע את התשובה, וסבר שמדובר בשני שבטים הרודפים אחר הרכוש באופן מוקצן.
נקודה זו מודגשת אף בניסוח בקשתם: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". ומסביר רש"י: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם".
שיבוש בסדר העדיפויות מעיד על רדיפת בצע ותאווה. בני גד וראובן מצטיירים בעיני משה כאינטרסנטים הדואגים לרכושם הפרטי. הרצון להישאר בעבר הירדן נובע מניסיון להשתמט מהמטלות ומהמשימות הערכיות של ירושת ארץ ישראל. הסיטואציה הזו מדאיגה את משה והוא מזכיר להם את חטא המרגלים, שמוקדו במאיסה בארץ הקודש. הצד השווה הוא הזלזול בירושת הארץ.
בני גד ובני ראובן הבינו שהם נדרשים להיות הראשונים שייכנסו לארץ ישראל - "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל". אולם משה אינו מוותר להם, ודורש מהם בצורה ברורה וחד-משמעית, שהדאגה למשפחה תקדם לדאגת הרכוש, וכך מדגיש: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". הדאגה למשפחה קודמת לרכוש. תחילה יש לבנות ערים ורק לאחר מכן מכלאות לצאן. בני גד ובני ראובן מקבלים את תביעתו של משה ואומרים לו: "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד" - יש לדאוג קודם לבית ולמשפחה ולאחר מכן לרכוש.
אם כן, ביקורתו של משה על בני גד ובני ראובן הייתה כפולה. ראשית, משה מוחה על כוונתם להישאר בחלק המזרחי ולא להיות שותפים במלחמת מצווה של כיבוש ארץ ישראל. שנית, משה מוחה על תאוות הממון של בני גד וראובן ששיבשה את שיקול דעתם וגרמה לכך, שדאגתם כלפי רכושם תהיה גדולה מהתמסרותם למשפחתם. שתי המחאות של משה יונקות מאותו שורש: מי שאוהב כסף, סביר להניח שזה יגרום לו לפגיעה קשה בערכיו, וסדר העדיפויות ישתבש בהתאם.
נדמה שנקודה זו משמעותית גם כיום. כל אחד חי במתח שבין ההתמסרות לעבודה לבין הטיפול במשפחה. לא בהכרח מדובר בין הרצון להרוויח יותר כסף לבין שעות איכות עם המשפחה. כיום המסגרות הן תובעניות יותר, ואדם חייב לעבוד שעות רבות על-מנת שיוכל לשמור על מקום עבודתו. אבל גם כאשר נמצאים מחוץ לבית, יש צורך לשמור על קשר חם עם הבית ולהיות מעורבים בכל המתרחש בבית, ובמיוחד בצדדים הערכיים והחינוכיים.
