ההנהגה הישראלית הצליחה לשכנע את רוב העם ב"צדקת הדרך", ולפי שעה מטרות היסוד לא השתנו: להשמיד את מירב היכולות הצבאיות של החמאס ולהביא לשקט ארוך טווח. החמאס טרם הוכה קשות כדי שירד מתנאיו להפסקת אש (בכלל זה שחרור האסירים); הוא מתנהג בנוסח "תמות נפשי עם כל האוכלוסייה האזרחית". אבו מאזן אינו רלוונטי כלל ועיקר לעצם הלחימה. הוא רלוונטי, כשחקן צדדי, למרכיבים בהסדר אחרי הפסקת אש. מצרים היא שחקן מרכזי חיוני לכל הסדר ולפיקוח עליו. קיימת זהות אינטרסים ביטחונית בינה לבין ישראל. וארה"ב? כוחה בזה שהיא יכולה לתת זמן "לשעון הצבאי" שלנו. אחרי כשבועיים של לחימה, הנה הערכתי על "השחקנים" הראשיים והמשניים שבה: אנחנו.
את הלחימה מובילה שלישיה ובראשה ביבי ולצידו בוגי שר הביטחון ובני הרמטכ"ל. להוריד בפניהם את הכובע על צורת ניהול הלחימה וקבלת ההחלטות: שקולות, ממלכתיות, מאופקות, היודעות לשלב מהלכים צבאיים מדודים עם מהלכים מדיניים ריאליים. המטרות הבסיסיות שהוצבו הן ברורות (למרות שכל השונאים מנסים לטעון שאין מטרות או שהן לא ברורות): לפגוע קשה בחמאס על-ידי השמדת חלק גדול מיכולותיו הצבאיות (בכללן המנהרות) ולהביא לשקט ולהפסקת המצב בו המדינה סובלת מירי מהרצועה (מה שלטווח רחוק יותר עשוי להיות הסדר לפרוז הרצועה מנשק רקטי וכבד).
המטרות לא הוגדרו ככיבוש עזה, כהשמדת החמאס ומיגורו. יכול מאוד להיות שהחמאס לא יותיר ברירה ובסופו של דבר תוצב מטרה רחבה יותר של השמדת הכוח הלוחם של החמאס וגרורותיו, אך עוד חזון למועד. לדעתי, ההישג הגדול ביותר של ממשלת ישראל הוא בכך שבהתנהגותה ודרכה עד עכשיו היא ידעה להנחיל לעם ישראל את "צדקת הדרך שלנו". עד עכשיו "השעון המדיני" תקתק לאט, בשל מכלול של סיבות בינלאומיות ואזוריות, כאשר ישראל נהנית מתמיכה נרחבת בעולם (זוכרים איך היו בתוכנו כאלו שכל הזמן יללו שישראל מבודדת ואפילו "מצורעת"?).
האם כך יהיה גם בימים הבאים? קשה לדעת, אך ברור שאחת מהמשימות של ההנהגה היא ש"לשעון הצבאי" יהיה מספיק זמן על-מנת למלא את המשימות שלו. בצד הממשלה וצה"ל אנו מוצפים כל הזמן, ללא הרף, באוקיאנוס של "מביני דבר" ו"נותני עצות", שלמרביתם אין טיפת מודיעין אמין על מה שקורה, ואפס אחריות לתוצאות העצות: מכיבוש חסר רחמים של הרצועה ועד מהלכים מדיניים הזויים על ארגון מדינות המזרח התיכון והעולם למען הסדר עם החמאס.
החמאס, במו הרקטות והמנהרות שלו תרם להכרה ב"צדקת הדרך" שלנו (כמובן לא בקרב אלו אצלנו שמכירים רק בסבל ובזכויות של הפלשתינים ). מדובר בארגון טרור דתי שיש לו מדינה משלו, תופעה ייחודית. כל הנבואות על מהלכיו האפשריים התבדו: אחרי החטיפה אמרו שיש לו אינטרס ברור שלא להיכנס לעימות אתנו כי הוא חלש אסטרטגית וכלכלית; אחרי ש בכל זאת הוא כן נכנס לעימות, מיד זה הוסבר שהדבר נעשה דווקא בגלל שהוא חלש אסטרטגית; אחרי כמה ימי הפצצות של חיל האוויר אמרו שהוא במצוקה, והפסקת האש ממשמשת ובאה.
לפי מה שמנהיגיו אומרים עכשיו, הם לא רוצים הפסקת אש אלא בתנאים שלהם, וחיים בתחושה שידם תהיה על העליונה. עד כמה שידוע המערך הלוחם שלהם טרם ספג מכה אנושה. נקווה שזה יגיע, אם כי יארך זמן.
ומילה על האוכלוסייה הנפגעת המסורתית. השאלה הגדולה המטרידה אותי היא זאת: מדוע היא לא מתקוממת? מדוע היא לא מפגינה? למה היא מאשימה רק את ישראל? אין לה "אני" משלה? אין לה "זהות ביקורתית" משלה? היא אפס? באים ואומרים, ומאוד בצדק: השלטון הרודני האכזר של החמאס יחסל מיד כל מי שינסה לבקר ולהפגין.
אבל, זה בדיוק היה המצב בכמה ממדינות ערב הרודניות לפני מה שקוראים "האביב הערבי". אולי האפיון המרכזי של אותו אביב/חורף היה שההמונים חצו את מחסום הפחד! סוריה היא המודל! למה בעזה אין הם יכולים לחצות אותו? בהשוואה לסוריה למשל, ובוודאי בהשוואה לטוניס, מצבו של הציבור בעזה הוא חמור הרבה יותר.
פעמיים הוא כבר עבר "מלחמה" מאז תפס החמאס את השלטון, פעמים הוא שימש בשר תותחים, פעמיים הוא כבר ראה כיצד הנהגת החמאס יושבת בטוחה בבונקרים ועליו לברוח מביתו ולזעוק חמס על ישראל. וזאת הפעם השלישית!
האם עזה תהיה כמו ברלין, שהיטלר היה מוכן שתוחרב לחלוטין על-ידי הרוסים, והיה צריך להגיע עד לבונקר שלו?
אבו מאזן. להלכה הוא נשיא הרשות הפלשתינית גם בעזה, מה עוד ובהסכם הפיוס הפלשתיני האחרון החמאס הכיר בכל, והניה חדל מלהיות ראש הממשלה של רצועת עזה. רוב העולם הכיר בכך, ובכלל זה ארה"ב.
ככזה הוא, תיאורטית, אחראי לכל פשעי המלחמה שמבוצעים מרצועת עזה: בירי על אוכלוסייה אזרחית ללא הבחנה ובקריאה לאזרחים בעזה שלא להישמע להנחיות לעזוב את מקומם פן יפגעו. אבל, במציאות זה לא כך. זאת, משום שלאבו מאזן אין שום השפעה על הלחימה של החמאס בעזה ועל התנהגותו כלפי האוכלוסייה האזרחית שם. שום כלום!
אבל, יש לו רלוונטיות להסדר מול החמאס לאחר הפסקת אש בשני תחומים: הוא יכול לאייש את מעבר רפיח (למצרים) באנשי הרשות הפלשתינית כפי שרוצים המצרים, והוא יכול ל"הלבין" כספים המועברים לאנשי החמאס ע"י קטר, או גורמים אחרים. אבל, בסך-הכל הוא שחקן צדדי, ומי שמנסה להפוך אותו לשחקן ראשי, "שמחר" יבוא לעזה במקום החמאס, חי, לדעתי, בחלום. אם בכלל, אזי מדובר בתהליך שיארך הרבה זמן.
מצרים. היא לדעתי השחקן המרכזי והיחידי לכל הסדר עם החמאס. ישנה בתקופה זאת זהות אינטרסים בולטת בין ישראל למצרים הרואה בארגון החמאס (להבדיל מהאוכלוסייה) אויב, ארגון טרור. מצרים היא היחידה היכולה "להסיר את המצור" מעל הרצועה, כזעקת החמאס, על-ידי כך שתפתח את מעבר רפיח בצורה כלשהי עבור אנשים וסחורות לרצועה וממנה (ישראל היא השנייה, אך לא היא זאת שמטילה מצור על הרצועה. ממש שעה שחיילנו נהרגים בעזה ותושבי מדינת ישראל נתונים לירי רקטות בלתי פוסק, ישראל מעבירה לעזה אוכל, דלק, גז, חומרי רפואה, ומספקת לה חשמל ומים, ואף פותחת בית חולים שדה מיוחד לתושבי הרצועה).
לא רק זאת, למצרים תפקיד מפתח קריטי בכל הנושא העתידי של מניעת החמאס משיקום יכולותיו הצבאיות. רק היא, ושום גורם אחר, תוכל למנוע מעבר חימוש לרצועה, חומרים ליצור עצמי של רקטות, בטון לשיקום מנהרות וכיוצא באלו.
ארה"ב. רק לבכות על מעמדה הנמוך בימים אלו באזור של בעלת הברית שלנו. תפקיד המפתח שלה עבור מדינת ישראל, יהיה לדעתי בכך שתתן ל"שעון הצבאי" את הזמן הדרוש לו על-מנת לבצע את משימותיו. כלומר, לסכל כל מיני יוזמות ממאירות במועצת הביטחון.
