אחת לכמה חודשים מתקיים סבב אש מול רצועת עזה ונשמעים אצלנו קולות התובעים להפיל את שלטון החמאס בה. האם זהו באמת צורך ישראלי, שלמענו מותר לסכן את חייהם של חיילי צה"ל?
החובה הבסיסית של ממשלה, באמנה שבין מדינה לבין אזרחיה, היא שמירה על ביטחונם של האזרחים. תמורת מחויבות זו מסכימים האזרחים לקבל מגבלות מסוימות על עצמם: ציות לחוקים, שירות צבאי, תשלום מיסים. כאשר ממשלה אינה מקיימת חובה זו היא מפירה את האמנה הנ"ל, מפחיתה את נכונותם של האזרחים לשאת במגבלות הללו, ולמעשה פוגעת במרקם היחסים החיוני לקיומה של חברה דמוקרטית. אין פלא שבנסיבות אלה שלטון החוק נחלש, ההשתמטות תופחת, ומקומה של הממשלה מתמלא על-ידי עמותות ונדבנים הנכנסים לחלל שיצרה הממשלה.
בהקשר של המצב בדרום, לא ברור כיצד נוצר צמד המלים החביב "עוטף עזה", המתייחס לאזור הצמוד לרצועת עזה והכולל את העיר שדרות ויישובים קטנים רבים סביבה. היישובים בחבל ארץ זה, הנגב הצפון-מערבי, אינם מרגישים בחמימות כביכול האמורה לשרור בין עוטף ונעטף, בינם לבין שכניהם העזתים. הביטוי המטעה מקורו ככל הנראה במוחו השטוף של קצין כלשהו, שעבר הכנה מנטלית נפשעת בהקשר של התועלת שב"הינתקות", עד שנסחף בהונאה של "אין יהודים (בעזה) - אין פיגועים" והמציא את הביטוי המלבב "עוטף עזה". כמעט ניתן היה לחשוב שחזון אחרית הימים קורם עור וגידים לנגד עינינו: וגר עוטף עם נעטף.
ביקור באזור חושף בפני המבקר את המצב האמיתי, הכואב. אמור מעתה "חוטף עזה", ולא "עוטף עזה". המציאות היומיומית היא כזו שבה העוטף חוטף שוב ושוב טילים, רקטות ופצצות מרגמה. ככל שחולף הזמן, האויב מצליח להגדיל את טווח פגיעתו, ה"עוטף" הולך ותופח, רוחבו גדל, וכולנו כבר חוסים בצל הרקטות, שלא יהיו, כדברי
יצחק רבין בימים שבהם סומם בסם ההזיות של ה"שלום".
פעולות נקודתיות של צה"ל אינן מספיקות, אינן פותרות את הבעיה, ואינן מהוות אפילו יציאה ידי חובתה המוסרית של הממשלה. התמגנות מקיר לקיר אף היא אינה פתרון. בנסיבות אלה ברור היה שפגיעה קטלנית במיוחד של החמאס תחייב את הממשלה - כל ממשלה - לעבור מתת-פעילות מול האויב לתגובה גורפת בדמות מלחמה בעזה, הלוא היא לבנון השנייה. ואל נופתע אם מה שאנו חווים היום בעזה יקרה גם בלבנון הראשונה, הצפונית. ראו הוזהרנו.
לא היה מנוס ממלחמה בעזה. למלחמה כזו דרושים שני תנאים מוקדמים. האחד: הערכת סיכונים מקדימה, שבמסגרתה נשקלו מן הסתם כל המשמעויות של פעולה צבאית נרחבת: לגבי אזרחי ישראל, לגבי האויב, לגבי החזיתות האחרות, לגבי הצורך למקד את תשומת הלב העולמית באירן, לגבי כושר ההרתעה של ישראל, ועוד.
השני: הגדרה ברורה של יעדי המלחמה. המטרה צריכה להיות שבירת כוחה הצבאי של ממשלת החמאס והסרת האיום מעל אזרחי ישראל באשר הם, ולא רק ב"חוטף עזה" המצומצם. מדובר לכל הפחות בהשתלטות ללא הגבלת זמן על "התוחמת הצפונית", שבה היו בעבר שלושת היישובים של צפון הרצועה (אלי סיני, דוגית, ניסנית) ושמחורבותיהם - אשמת שרון - יורים היום למטרות יותר ויותר צפוניות ומזרחיות.
לעומת זאת, אסור בתכלית שהמטרה של מלחמה אפשרית בעזה תהיה סיכון חיילי צה"ל, לא כדי להגן על תושבי שדרות ובנותיה וערים צפוניות ומזרחיות יותר, אלא כדי להפיל את ממשלת החמאס כדי להעביר את השלטון ברצועה לידי שותפו לתוכנית השלבים, מכחיש השואה מחמוד עבאס (אבו-מאזן). שימוש כזה בצה"ל הוא פסול ובלתי-מוסרי.
יש הקוראים להימנע מלפעול באופן יסודי ומשמעותי ברצועת עזה ואף להידבר עם ממשלת החמאס לשם כך ולשלם מחירים מדיניים בהתאם. האמת היא שמבין זוג התאומים, החמאס מצד אחד ואש"ף מצד שני, עדיף הראשון. במקרה של החמאס מדובר באויב מוצהר וגלוי, שמולו הכללים ברורים, והמחירים המדיניים נמוכים. במקרה השני מדובר בזאב בעור כבש, באויב שיעדיו זהים לאלה של החמאס, אבל נופת הצופים שהוא מפזר סביבו הופכת למלכודת דבש לישראלים רבים - ובראשם חבורת פרס/לבני/הרצוג/גלאון - המוכנים לשלם מחירים מדיניים קטלניים לישראל: מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית. מנקודת ראות זו, החמאס מסוכן פחות. אסור שממשלה אחראית תפעל בדרכם של ההרפתקנים הנ"ל ותשתמש בכידוני צה"ל כדי לקדם את האויב מרמאללה.
אסור שחיילי צה"ל ישמשו "מגש הכסף" להקמתה של מדינה פלשתינית. אם זו התוצאה המבוקשת של מלחמה אפשרית בעזה, או תוצאה של הפסקת אש בטרם עת, כי אז מדובר במלחמה בלתי מוסרית, ועל כן פסולה.
ד " ר ר ו ן ב ר י י מ ן
יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005
