הפלשתינים תובעים צדק ולא מדינה, פשרה, וקץ הסכסוך. "צדק פלשתיני" משמעותו זכות השיבה של הפליטים לפלשתין השלמה, ללא אף יהודי בתוכה. צדק זה יושג על-פי "תורת השלבים". עד כה הם מצליחים ואנחנו נכשלים בנדון.
צריך להשלים עם העובדה שבשלב זה, לא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם שיוביל לשלום, לביטחון ולהקמת מדינה פלשתינית.
תהליך חלום השלום, הפך בפועל ל"תעשיית השלום" שמפרנסת מאות פוליטיקאים, דיפלומטים ועיתונאים שמייצרים נאומים, מפיקים "ניירות עבודה" ומכנסים ועידות ללא תוצאות.
"תעשיית השלום" מנפיקה ללא הפסקה, שיטפון של רעיונות, הצהרות, יוזמות, נוסחאות, תוכניות והכחשות, בידיעה שאין שום סיכויי לתוצאות חיוביות, לאחר כשלונות של כל הנסיונות.
"תעשיית השלום" מקיימת מפגשים וכינוסים עקרים עם פטפטת בלתי פוסקת של נאומים, בשיתוף כל השחקנים המעורבים, שמשייטים על הגלובוס, בהילה של עושי שלום מקצועיים אמיתיים, ללא שום סיכויים.
צריך להשלים עם העובדה שלא יהיה שלום עם הפלשתינים מהסיבות הבאות, שלא ניתנות לפתרון, אפילו אם בראש הממשלה יעמדו
ציפי לבני,
אהוד אולמרט ואפילו יוסי ביילין.
הפלשתינים לא יתפשרו על זכות השיבה.
הפלשתינים לא יכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
הפלשתינים לא יפנו עורף לחמאס, איתו חתמו על הסכם פיוס.
הפלשתינים לא יסכימו לפשרה טריטוריאלית, אלא חזרה לקווי 67'.
הפלשתינים לא יסכימו להתחייב לקץ הטרור, ההסתה והתביעות.
הפלשתינים לא יוכלו לעמוד מול הגל האיסלאמי הקיצוני שמתנגד לשלום עם ישראל.
הפלשתינים לא יסכימו למדינה מפורזת ושליטה ישראלית על הירדן.
כל אלה התובעים מהממשלה "יוזמה מדינית חדשה" מסתירים כוונתם האמיתית. לא מדובר ברעיונות חדשים, אלא בכניעה לתביעות הפלשתיניות של חזרה לקווי 67' וזכות השיבה.
כל אלה התובעים "יוזמה חדשה", עדיין לא הבינו שחייבים להתנתק מהאבק, השומן והחלודה של קווי החשיבה הישנה. חשיבה המבוססת על הרציונל הישראלי יהודי, ועל המנטליות הליברלית מערבית, ולא על הרציונל הכבוד והמנטליות המוסלמית ערבית שדוחה כל הצעת פשרה ורעיון ישראלי.
הלקסיקון הפלשתיני, מאז הצהרת בלפור ועד ימינו תמיד דחה כל תוכנית וכל פשרה, ובחרו במלחמה. הם אמרו "לא" לתוכנית החלוקה של האו"מ ב-1947. הם אמרו "לא" בהחלטות חארטום ב-1967. הם אמרו "לא" להצעות הפשרה המכסימליות של אולמרט וברק. הם חתמו על הסכמי אוסלו ב-1993 אבל שבו לטרור. הם הקימו מדינת טרור בירדן שפורקה. הם גורשו מלבנון.
על-רקע המהפכות בארצות ערב, אין שום סיכויי שבשנים הבאות יקום מנהיג פלשתיני מתון שיוכל לעמוד מול כל הפליטים בסוריה, בלבנון, בירדן ובעזה ולשכנע אותם להסכים לוותר על זכות השיבה. אין שום סיכויי שיקום אנואר סאדת פלשתיני. אין שום סיכויי לשלום ישראלי פלשתיני בקרוב.
ולמרות הכל, "תתעשיית השלום" תמשיך ליצר תוכניות של אופטימיות מגויסת, כדי לתחזק פתרון זמני אפשרי, אחרי כל התוכניות שנכשלו: אוסלו; אנפוליס; אופציה ירדנית; תוכנית אלון; תוכנית רוג'רס; תוכנית סעודית; תוכנית קלינטון; מפת הדרכים של בוש; אוטונומיה; פשרה טריטוריאלית; פשרה פונקציונלית.
ואנחנו בתוכנו נמשיך את כל הוויכוחים הפוליטיים כביכול בין ימין לשמאל, בין מתונים לקיצוניים. ויכוחים עקרים של יצרים בלתי נשלטים של מנהיגים שאין להם אומץ להודות שאין סיכויי לשלום בגלל הסרבנות הפלשתינית הניצחית. מנהיגים שממשיכים לטפח את העלילה שרק ישראל אשמה בחוסר הפתרון.
