הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את מלחמת העולם הראשונה, הוא הטבח ההמוני של חיילים בחזית המערבית ללא כל צורך, תכלית ותועלת. בקרב מארן (ספטמבר 1914) איבדו הגרמנים 200,000 הרוגים, פצועים ונעדרים. במתקפה הצרפתית בחבל שמפיין (תחילת 1915) היו לכל צד 90,000 נפגעים ושבויים. בקרב ארטואה (אביב 1915) הגיע מספר האבידות של הגרמנים והצרפתים ל-400,000. בקרב ורדן (כמעט כל 1916) היו לגרמנים 281,000 אבידות, ולצרפתים – 315,000. בקרב על הסוֹם (יולי 1916) היו לבריטים 30,000 הרוגים תוך יום אחד; בסיומה של המערכה נמנו 200,000 אבידות לצרפתים, 420,000 לבריטים ו-465,000 לגרמנים.
בריטניה סיימה את המלחמה עם 880,000-703,000 הרוגים, צרפת איבדה 1.4 מיליון חיילים, לגרמניה היו 2-1.7 מיליון הרוגים, ולאימפריה האוסטרו-הונגרית – 1.5-1.2 מיליון. מספר החיילים ההרוגים הכולל הגיע ל-10.7-8.2 מיליון. יהיה מי שיזכיר, כי המספרים של מלחמת העולם השנייה היו גבוהים פי כמה: 30-22 מיליון חיילים הרוגים. נכון, אבל הטבח במלחמת העולם הראשונה היה עוד יותר חסר טעם מאשר במלחמות בדרך כלל. הרוב המכריע של החיילים נהרגו כאשר השיגו לכל היותר התקדמות של כמה עשרות מטרים, והצד השני בדרך כלל ביצע התקפת נגד מוצלחת.
שורש הבעיה היה בפיקוד העליון של כל הצבאות. בעונה הרביעית של סדרת המופת "הפתן השחור", המתרחשת במלחמת העולם הראשונה, מגלם סטיבן פריי את דמותו של גנרל מלצ'ט מדושן העונג, היושב לו הרחק בעורף ומטיל עוד ועוד חיילים לתופת שהוא עצמו שומר מרחק בטוח ממנה. דומה שיוצרי הסדרה התכוונו לגנרל דאגלס הייג, מפקד הכוחות הבריטיים בצרפת, אשר שלח במודע את חייליו ליהרג בהמוניהם, באומרו שהם לא מסוגלים לבצע שום דבר מסובך יותר מאשר הסתערות חזיתית; את זה הוא קבע למרות שמעולם לא ביקר בחזית.
לפחות בהקשר הזה, הפיקוד הצבאי של ימינו הרבה יותר אחראי, מודע ומעורב. שלא לדבר על ה"אחרי" הישראלי, שגילויים מופלאים שלו ראינו בשבוע האחרון ברצועת עזה.