הם חצו את הגבול. הם כל-כך התרגלו להשמיץ ולהכפיש שלא שמו לב שהתמונה על המסך השתנתה. שהפנים אחרות. שאת התסכול מחליף הזעם. שאת העלבון לכבוד ישראל מחליפה עמידה איתנה שאינה מוכנה להבליג עוד. שאת השתיקות וההתנצלויות מחליפה דאגה גדולה לחיילים, לאזרחים. שאת סכסוכי "השלום" החליפה מלחמה. מלחמה אמיתית כזאת. עם חיילים שמסכנים את עצמם, את חייהם. עם אזרחים שנמצאים בסכנה כבר ימים רבים מדי.
זה התחיל כגל של סלביות משתעשעת ברגשותינו. שחקנים וכוכבי במה שהתביישו בישראל. זה המשיך לסטטוסים ולציוצים שמחים לאיד מצד ערבים שהועסקו בישראל. זה המשיך להפגנות השמאל מול צבא המסכן את חייו לשמירה על כולם. גם על המפגינים. לא כולם שמו לב להחלפת הקידומת מאיפוק ל-די, נמאסתם.
עכשיו אנחנו ביחד זועמים. אנחנו כועסים. אנשים מעלים סטטוסים של רשימות שחורות ומקבלים הרבה לייקים ושיתופים. עכשיו מפוטרים מצייצי השנאה למיניהן. כמו
הפסיכולוגית הערבייה מלוד פוטרה על-ידי ראש העיר יאיר רביבו.
כמו
עובד שופרסל ערבי שפירסם סטטוסים מסיתים נגד ישראל פוטר אבל הוחזר על-ידי השתדלות
אחמד טיבי ועורר גל כעס ומחאה.
היום כל מילה נשקלת במאזניים אחרות. מאזניים של זמן מלחמה. ובעת הזאת, מי שאינו יכול לתמוך ולעזור - מוטב שידום. ומי שלא התאפק - כדאי שיתנצל ויסביר למה צריך להאמין לו שחזר בו. ביטחוננו ושלומנו מונחים על הכף.
אבל עוד מעט תסתיים הלוחמה הזאת, עוד מעט נחזור לתחת גפנינו ותאנתנו. אנחנו נשב בצל הרגוע ונשמע זמירות אחרות. יעלו הבגצי"ם, הערעורים. יוחזרו אולי עובדים ואנחנו אולי נשקע שוב באדישות מתוסכלת.
אולי.
ואולי לא.
כי הפעם אנחנו נזכור איך בימים קשים של לחימה כשהלב דואג. כשהלב מתפלל. כשהעיניים רואות את הגידולים השטניים שצמחו בעזה, כשסכנות טילים ריחפו יום יום מעל ראשינו, כשהאזעקות הטריפו את שנתינו, את שנת טפינו וזקנינו. בימים קשים האלה העכירו אנשים מתוכנו את אחדותנו. בתקופת הסכנה לשלום החיילים היו ערבים ששמחו לאיד.
אנחנו לא נשכח. אנחנו נוכל להחרים תוכניות והצגות המעסיקים עוכרי ישראל. אנחנו נוכל להחרים מקומות המעסיקים ערביים השמחים לאיד ישראל. המסך עלה עכשיו ורואים בבירור מה הסתתר מאחוריו.
נאמנות באש תיבחן.
