דפוסי הלחימה של חמאס בסבב העימות הנוכחי (מבצע "צוק איתן") ממחישים פעם נוספת את הקרבה האידאולוגית והמעשית בין חמאס לארגון האיסלאמי הקיצוני והידוע לשמצה "המדינה האיסלאמית" (ISIS - דאעש).
מלכתחילה כיוון חמאס את מתקפת הטילים המסיבית והמתמשכת לעבר יעדים אזרחיים, על-מנת לגרום ללא אבחנה לקטל גדול ככל האפשר, וחמור מכך, בדומה לדאעש, גם חמאס הוכיח שמדיניות הטרור שלו חסרת מגבלות מוסריות כלשהן.
הרקטות ארוכות הטווח של חמאס כוונו לא אחת (וחמאס התגאה בכך) לעבר יעדים אסטרטגיים בישראל, אשר הפגיעה בהם יכולה הייתה לגרום לאלפי ואולי לעשרות אלפי נפגעים, ובהם הכור הגרעיני בדימונה, המפעלים הכימיים בחיפה ושדה התעופה בן-גוריון.
במערכה נגד ישראל השתתפו ארגונים המזוהים אידאולוגית עם דאעש, כמו למשל "המדינה האיסלאמית בבית אל-מקדס". חמאס, שהינו השליט בפועל ברצועת עזה, מעניק "בית חם" לכל ארגוני הטרור הפלשתינים ומאפשר לשלוחות אל-קאעידה לפעול בחופשיות (כל עוד אין הן ממרות את פיו).
במישור האידאולוגי, המחויבות הדתית להשמדת העם היהודי (ג'נוסייד) בארץ ישראל חוזרת במסרים שמשמיעים מנהיגים בחמאס וזרוע הטרור של הארגון. באופן דומה, נזכרים בדבריהם גם החתירה להקים מחדש את הח'ליפות האיסלאמית, שבירתה ירושלים, כחלק ממהפכה עולמית שיעדה הסופי הוא שחרור ספרד (אנדלוס) ורומא (בירת הוותיקן), לקראת שלטון איסלאמי גלובלי.
חוקי האיסלאם מיושמים הלכה למעשה בעזה, וחברי הפרלמנט של חמאס כבר הכינו הצעת חוק לתיקון החוק הפלילי באופן שיאפשר הוצאות להורג על עבירות חמורות על החוק האיסלאמי, כולל מוות בצליבה, כריתת איברים לגנבים ועונש מלקות לשותי אלכוהול.
חמאס ודאעש נבדלים בשני נושאים מרכזיים: בברית שכרת חמאס עם אירן השיעית, שקוממה עליה את מצרים וסעודיה, הרואות באירן איום אסטרטגי, ובנכונות של חמאס לשחק כלפי חוץ ובמגבלות הקווים האידיאולוגיים את המשחק המדיני. במסגרת זו, ובשונה מדאעש, חמאס נכון לשתף פעולה ולהפעיל לצרכיו ארגוני זכויות אדם על-מנת להשיג את יעדיו, והחשוב בהם בשלב זה הוא כבילת ידיו של צה"ל בתקיפת יעדים בעזה, שמשמעותו המעשית היא מתן לחמאס "רישיון להרוג" ישראלים בחסות המגנים האנושיים.
