פרשת הנדרים, הפותחת את פרשתנו, מצביעה על ערכה של המילה המדוברת ועל הצורך לשמור על מוצא פינו. אך הנקודה המעניינת היא, כי אף שמדובר בנדרים פרטיים, הפנייה של משה במצוות הנדרים היא בראש ובראשונה לנשיאי ישראל, ראשי השבטים. מכאן דומני ניתן ללמוד על הזיקה הפנימית שבין שני נושאים אלה - המנהיגות וערך הדיבור. וזו סיבה למסיבה לדון בסוגיה חשובה זו בראי ספר המדבר כולו.
מצד אחד אנו רואים שמנהיגי ישראל אינם מצטיינים בכושר הדיבור והרטוריקה. משה רבנו היה כְּבַד פֶּה, וירמיהו הנביא נרתע ממנהיגותו בטענה: "לא ידעתי דַבֵּר". בניגוד לנאומים הרטוריים, המהווים בהתאם למסורת היוונית כרטיס כניסה לעוֹלם המנהיגות - במיוחד בעידן התקשורת המודרנית - (עיין ערך אוֹבָּמָה) - מנהיגינו בתורה מעולם לא נבחרו בזכות הכושר הרטורי שלהם, אלא בזכות מעשיהם.
רִיד מַי לִיפְּס לעומת זאת, מן הצד האחר על מנהיגי ישראל-כפי שאנו למֵדים בפרשת הנדרים -לשמש מודל חיקוי לטוהר הלשון ולשמירת מוצא פינו. מלבד זאת עליהם לזכות באֵמוּן העם ולקיים הבטחות. "רִיד מַי לִיפְּס" ( קיראו את שפתיי), זוכרים? זו לא רק ִאימרה מיתולוגית של ביבי, אלא בראש ובראשונה סיסמה מעשית וסמל לקיום הבטחות. על ראשי העם להפגין מנהיגוּת בכל הליכותיהם ומעשיהם.
כאלה הם משה רבנו, אהרן הכהן ומרים הנביאה, שהביאו ליהודים בזכותם את המן, ענני הכבוד והבאר בהתאמה, על סגולותיהם הנפלאות, ואשר על הסתלקותם המצערת של הצדיקים מספרות הפרשות האחרונות בחומש במדבר.
אך לא סוד הוא, כפי שהתורה חושפת, שמנהיגים צדיקים אלו, על-פי רמתם הרוחנית הגבוהה, מעדו גם הם... בדיבור. כיצד קרה הדבר? לא, אין מדובר בסקוּפּ עיתונאי, חלילה. אין ספק שמדובר במעידות קלות, לכאורה, שלגבי היהודי הממוצע אינן נחשבות לעבירות כלל, אולם לגבי המנהיגים הצדיקים הן נבחנות בחומרה רבה. ברור שהדבר מצביע על הסטנדרטים הגבוהים של התנהגות הנדרשים ממנהיגים בפרט, המשמשים דוגמה ומופת לעם, ומצדיקים בכלל.
החטא הקדמון חטא הוצאת דיבה הוא לא המצאת העיתונאים, או של המחוקק בן זמננו. לשון הרע כידועׂהוא החטא העתיק ביותר, שלראשונה הנחש הקדמון, שפיתה את חווה לאכול מעץ הדעת, חטא בו. גם חומש במדבר לא חוסך מאיתנו פרשות דרמתיות של המרגלים, שהוציאו דיבה רעה על הארץ, ושל קורח שדיבר סרה במשה, והשלכותיהן ההרסניות. מעל לכל נחסכה מהיהודים לשונו הרעה והקטלנית של בלעם הרשע, כאשר ה' הפך את הקללות בפיו לברכות. גם העם במדבר, שהפך ל'קוּטֶר' בהשפעת העֶרֶב רב (אותם גויים גֵרים, הזכורים לשימצה, שהסתפחו לישראל ממצריים), והתלונן על המן, על רעב ועל צמא, ואף התאווה לבשר - לשם תאווה בלבד- נכשל בלשונו.
יוצאי דופן הם מרים ואהרן שדיברו לשון הרע על משה, שפרש מאשתו ציפורה והקדיש לילות כימים למען העם. הם ציינו עובדה נכונה, ואף כוונותיהם היו טובות למען שלום בית (כזכור, שניהם עסקו בתחום זה. מרים מנעה גירושי אביה, עמרם, מאימה יוכבד, ובזכות נישואים אלה נולד משה. אהרן השכין שלום בין זוגות בפרט ובקהילה בכלל). לשון הרע נאמרה אפוא לשם תועלת, המותרת עלפי ההלכה. אך כאמור עם צדיקים - ובמיוחד בתפקידי הנהגה - הקב"ה מקפיד כחוט השערה.
ומשה היכה על סלע ובמה חטא משה בדיבור? כזכור, הוא היכה את הסלע, כדי להוציא ממנו מים, במקום לדבר אליו. בקנה מידה של המנהיג משה מדובר במעידה חמורה. עובדה שנאסרה עליו הכניסה לארץ בגין עבירה זו. מדוע? משום שבעיני ישראל הדבר היה עלול להתפרש כחוסר באמונה, וזהו חילול השם ברבים.
יש לזכור, כי תיתכן הוצאת מים מהסלע על-ידי הכאתו הכפולה גם בדרך טבעית. הדיבור אל הסלע היה אמוּר לשמש תזכורת להתנהלות הניסית של ה' כלפי עם ישראל - במיוחד על-רקע משבר האמונה של העם - החל מיציאת מצריים, דרך קריעת ים סוף, מתן תורה, הורדת המן, ועד ענני הכבוד שגם הגנו על העם, כיבסו וגיהצו את בגדיו וגם שימשו כמטוס הקל להסעת העם לירושלים.
יתר על כן, ההכאה משקפת את כעסו של משה על תלונות ישראל, והכעס נחשב לעבודה זרה, שעל ארץ ישראל להיטהר ממנה. למעלה מכך, הכאת הסלע מייצגת דרך של אלימות, הפסולה מכל וכל ביהדות, ואינה הולמת את מנהיגותו של משה. והיא גם מסמלת פגיעה בבריאה של ה'. וכידוע אפילו עצים אין להזיק. על הזיקה הפסיכו- פיסית ביקום כבר הצבעתי במאמרי על אקולוגיה רוחנית (ע"ע).
הקול קול יעקב מייצג את דרך היהדות, לעומת הידיים של עשיו. זהו המסר המרכזי שרצה ה' לשדר בדיבור אל הסלע. הקב"ה, שברא את העולם במאמר, ביקש להאציל מרוחו זו למשה לעיני העם. מדוע אפוא היכה משה את הסלע?
נראה לי כי משה בענוותנותו הרבה סבר כי הוא אינו ראוי להשתמש בכוחו הבלעדי של הבורא- הדיבור, ועל כן היכה את הסלע. והשאר היסטורייה.
אגדת חולדה ובור לא רק המנהיגים, המשמשים מודל לעם, חייבים בקיום הבטחות. כולנו מכירים את ההבטחה "בלי נדר", ותפילת "כל נדרי", להתרת נדרים (טקס הקיים לא רק בימים הנוראים, אלא במהלך השנה כולה), הפותחת את תפילות יום הכיפורים הקדוש ומצביעה על חשיבות הנושא. על ערך כיבוד המילה עומדים חז"ל בסיפור הקלאסי על חולדה ובור.
פעם אחת נפלה נערה לבור וזעקה לעזרה. עבר שם בחור אחד, והבטיח לחלצה בתנאי שתינשא לו. הסכימה הנערה להצעת הנישואין הנדיבה. אמר הבחור: ומי יהיה עָרב לכך? אמרה לו שהחולדה, שהייתה שם, והבור הם יהיו העדים.
חלפו שנים מאז, ומים רבים זרמו בבור. למרבה האירוניה דווקא הבחור נישא לבחירת ליבו והֵפֵר את הבטחת הנישואין לנערה. אף נולדו להם שני תינוקות. אולם מזלם לא שָפר עליהם. כן, ניחשתם. בנם האחד חולדה הכישה אותו וָמת, ובנם השני נפל לבור. האסונות בשרשרת הדליקו נורה אדומה אצל האישה, והיא שאלה את בעלה לפישרם, האִם זכור לו מעשה שעשה שיכול היה לגרום לאסון הטראגי. אז נזכר האיש בהבטחת הנישואין, שלא קויימה, לנערה שהציל, ובשני העדים המוזרים, החולדה והבור, שמימשו את עדותם הקטלנית. בסופו של דבר הוא התגרש מאשתו ועמד תחת החופה עם אותה נערה, שאכן נשארה ברווקותה וחיכתה לו בציפייה עד עצם אותו יום מאושר בחייה.
שבת שלום!
