מרתה זוכרת את יצחק קצנלסון אשר קיבל את פני הקבוצה והרגיע אותם. "הגעתם לחוף מבטחים"- הוא אמר להם, וכמי שהיו מזי רעב הוא הוסיף "יש אוכל בשפע". מרתה לא ידעה בתחילה מי הגבר שהשרה בהם ביטחון. זה היה איש שמאחוריו היסטוריה ארוכה לפני השואה כמחנך וכמשורר, סופר, מחזאי. הוא שחיבר את "הפואמה על העם היהודי שנהרג". והוא אסף מידע על מה שאירוע בגטאות ובמחנו ריכוז. בספר "גשר של נייר" מוזכרת תלייתו של ידיד המשפחה שלנו שלמה ז'ליכובסקי, בעירי זדונסקה וולה בקיץ 1942, כשהוא שר "שמע ישראל" לפני התלייה. יצחק קצנלסון חיבר פואמה לזכרו: " שירו
שמים וארץ-שירו כול ש"י העולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה, כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ,
כבוד האדם הוא הגביה. ראו דמותו, היא זורחת..."
עד כדי כך הוא הווה מאגר לאיסוף חומר מכול מקום כמעט, ולתעדו בפרוזה ובשירה. הוא נהג לכתוב יומן ולפני בואו לוויטל הוא הפסיק לכתוב בנימוק, כפי שצוין, "שחדלתי מלרשום רשימות משום שיראתי מפני השיגעון, ומתוך שלא לאבד עצמי לדעת". במאי 1943 הגיע קצנלסון והוא בן 56 עם בנו צבי לויטל ואז הוא חזר לכתיבה והתחיל לחבר את "פנקס וויטל".
קצנלסון הגיע לוויטל עם בנו צבי, לאחר שעם תחילת ההשמדה ההמונית של יהודי וארשה באוגוסט 1942 נלקחו לטרבלינקה רעייתו חנה ובניו הצעירים בן-ציון ובנימין ונרצחו. אז הוא הצטרף למורדי הגטו עם בנו הבכור, צבי, ולווה את חבריו במרד הראשון בינואר 1943. משחוסל הגטו באפריל-מאי 1943 חולץ ממנו אל הצד הארי, ובסיוע ידידים קיבלו השניים דרכונים של הונדורס שאתם הגיעו לוויטל. אז הוא החל בכתיבת הפואמה הגדולה "השיר על העם היהודי שנהרג" ו"פנקס וויטל".
לקצנלסון נודע על הקורות את גנה פולקנפליק ובתה בשנים הראשונות למלחמה בווינה ומסע התלאות עד לוויטל בתנאי הגיהינום הנאצי. קצנלסון התעניין במיוחד מה קרה בווינה, עד להפיכתה ל"יודענריין" ואחרי שהייתה כבר ריקה מיהודים ובכול זאת גנה ובתה שרדו. בוויטל שוכנו אנשי הקבוצה באיזה מלון. מרתה זוכרת שאימה התרגשה לקראת קבלת הפנים למשורר הגדול. היא הכינה את החדר הקטן והפשוט במלון וקשטה אותו בקופסות שימורים צבעוניות ושמה בהם עלים כדי לשוות לחדר מראה נעים לקראת הביקור של קצנלסון לשיחה עם אימה. "אני זוכרת שאימי עמלה קשה כדי להכין קצפת מאבקת חלב רגיל ושמה בו שזיפים לכבד את האורח. אני זוכרת שהוא הופיע במלון שבו התאכסנו בלווית, בחור צעיר, אשר לימים התברר שזה היה צבי, בנו של קצנלסון שרגיל היה להתלוות לאביו ולרשום את השיחות. הסיפור של אמי עניין אותו.הוא ביקש ממנה לספר לה בפרוטרוט כול מה שהיא זוכרת מה קרה בווינה ועל המסע מווינה דרך ברגן בלזן לוויטל."
מרתה זוכרת שזאת הייתה פגישה מאוד ארוכה. הוא חזר אליהם עוד פעמיים כדי לדובב את גנה. מרתה לא הבינה את השפה. אבל היא מניחה שזאת הייתה השפה הפולנית, ששניהם דיברו בה ברהיטות. מרתה הייתה כבר ילדה בת שבע בקרוב והיא הייתה סקרנית לדעת על מה השניים שוחחו, ואימה סירבה לספר לה.עד היום היא אינה יודעת אם מה שרשם קצנלסון הועבר בסוף לארץ.
החדר במלון שבו שוכנו מרתה ואימה השקיף על תחנת הרכבת. מרתה שהתבקשה על-ידי אימה להישאר במלון בשעה שאימה התרוצצה במשימות שונות של אחרים ושל עצמה, נהגה לשבת שעות ליד החלון ולראות את הבאים לתחנה והיוצאים ממנה. בוקר אחד באפריל 1944 היא שמה לב, שקבוצת קצינים וחיילים נאציים מוליכים קבוצה של יותר ממאה אנשים, קרוב לוודאי יהודים וביניהם יצחק קצנלסון ובנו. הם הועלו לקרונות היא לא ידעה את פשר הדבר. הסתבר כי באפריל 1944 ביטלו הגרמנים את הכרתם בדרכונים ממדינות מרכז-דרום אמריקה וקצנלסון ובנו נשלחו דרך דראנסי, מחנה אחר בצרפת, לאושוויץ בסוף אותו חודש ושם נרצחו. לפי ליאור ענבר מארכיון "בית לוחמי הגטאות" ביולי 1944 הגיע למחנה עתלית רות אדלר, במסגרת עסקת חילופי השבויים ובמזוודה היו כתבים של קצנלסון וביניהם "השיר על העם היהודי שנהרג". כנראה שאת השיחה עם גנה פולקנפליק, בוויטל, קצנלסון לא הספיק לחבר ולשלוח.
השוהים בוויטל שוחררו פעם אחת על-ידי "מאקי" המחתרת הצרפתית, אך לזמן קצר, שכן הגרמנים חזרו וכבשו את העיירה. אחר כך שוחררו על-ידי בעלות הברית.מיד עם שחרור העיירה, הכשירו האמריקנים מסלול נחיתה במישור הירוק, אשר שימש למטוסים קלים להמשך המערכה נגד הגרמנים. כיום וויטל היא עיירת נופש. ובפרסום כתוב: "מבט לשמיים"
מרתה ואימה שהו בצרפת במחנות עקורים עד דצמבר 1947. בינואר 48' עלו לארץ. כאן הם אוחדו עם הבת והאחות בפתח תקוה. מרתה אומרת כי עד ליום מותה של אימה, היא לא סיפרה דבר על השיחה עם יצחק קצנלסון ואינה יודעת אם קצנלסון הספיק לערוך אותה, והיא חוששת שהסיפור לא עבר בכלל לארץ. הנה יש סיפורים שלא סופרו, וכנראה שלא יסופרו לעולם.