ימים קשים עוברים על כולנו, מלאי דאגות. הכל פתאום מתגמד. המינוס בבנק, החוב לחברת חשמל ופיגור תשלומי הארנונה, הכל פתאום נראה זניח. המשכנתה החודשית, הטסט של הרכב ותשלומי הגז. לא ממש מעניין אותנו הויכוח עם השכן או החבר בעבודה, הכל פתאום נראה מזווית אחרת. שוב ימים קשים מראות וגרורות ממבצעים קודמים. עכשיו מרגישים שהעם מתאחד כד להדוף יחד את הצרה החדשה ישנה. מחסומים נשברים, מחיצות מתרסקות. אין ימין ושמאל. מחלוקות עדתיות נעלמות ונראות כמו הבל הבלים בזמן כזה.
נדמה שבשנים האחרונות הלכנו לאיבוד בדרך, התמסרנו לרעיון שלא להסכים אחד עם השני, התאהבנו בהתנגחויות, בהתעמרויות ותמיד מצאנו סיבות לריב כמעט על כל דבר שקיים. הפתגם עתיק היומין "עם ישראל ערבים זה לזה" נעלם ואת מקומו תפס "עם ישראל נלחמים זה בזה". הפיצוץ הראשוני שהוציא את האוויר מהבועה התל אביבית החזיר לעם ישראל את מדינת תל אביב. שוב מצאנו את עצמנו דתיים וחילונים קיצונים ומתונים, ימנים ושמאלנים תחת אותו מזל. פתאום הבנו כולנו שאנחנו יכולים להתעמת ולהתווכח ביום יום על דעות פוליטיות וחברתיות, אבל מול המנהרות והטיל של האויב כולנו כולנו יהודים! חמאס, עזה, הניה ומשעל החליטו לבחון את אחדותנו: הם משוכנעים שהפעם אנחנו מפולגים יותר מתמיד, עייפים, חלשים. הם טעו ובגדול! עם ישראל מאוחד, ערני וחזק מאי פעם. הם לא הבחינו שעם ישראל במלחמה הזאת "צוק איתן" "זה אותה גברת בשינוי אדרת". הגנים וסוג דם נותרו זהים. הם שכחו שבזמן אמת עם ישראל ענק! מי אמר "אל תירא ישראל אל תירא כי גור אריה אתה"!
גורל אחד פתאום לא משנות עשרות ההפגנות של פעילים הימין והשמאל הפוליטי בעורף, עזבנו את מגוון הדעות השונות של העם – אבל דבר אחד אנחנו מסכימים כולנו: חיילי צה"ל הם ללא ספק הגיבורים האמיתיים של מבצע 'צוק איתן'. כן, מגיעים להם את מלוא הכבוד, ההערכה וגם החיזוקים. עם ישראל מתגלה בימים אלה בגדולתו. עשרות גופים וארגונים הביעו רצונם לסייע, המון מתנדבים פועלים במגוון תחומים ומסייעים לכוחות המקצועיים הפועלים בשטח. כולנו רוצים רק לחבק, לגעת, להרגיש, ללטף, להתרגש ולהחסיר פעימה שאנחנו רואים אותם על המסך. ויהודים כמו יהודים לא עוזבים זה את זה בעת צרה. עם ההכרזה על תחילת המבצע החלו ארגוני חסד רבים בארץ ובעולם להיערך מבצעית. ארוחות נתרמו, קווי סיוע ואירוח צצו בזה אחר זה, הכסף פתאום לא מעניין ואנחנו קונים וקונים רק כדי לפנק לפנק לפנק...
עם ישראל התגלה במלוא תפארתו. חב"דניקים דואגים להנחת תפילין ועידוד החיילים, ברסלבים יורדים עם הטנקים של רבי נחמן, כולם מגויסים לתמוך בחיילים, לא ימים כתיקונם. כל השנה אנחנו במחלוקת על חלוקת שוויון בנטל ועכשיו הכל נעלם. מסתבר שגורל אחד שם אותנו כאן יחד, בארץ הזאת!
זה היה תמיד, פתאום, משהו הוציא את זה! אולי המבצע, אולי המשפחות... הסולידריות של העם הזה. משהו היה חבוי שם בתוך העם הענק הזה, היחד! המלחמה "צוק איתן" הוציאה משהו שהיה טמון בשורשיות, משהו שישב לו בשקט ואז במכה אחת התפרץ כמו הר געש!
הנערים מהסטטיסטיקות שנעלמו, פתאום רוצים להתגייס רק לקרבי... כי קרבי זה הכי אחי! היה שם חור גדול! זה ישמע לכם ציני אבל מסתבר, שכנראה מלחמות עושות לנו טוב, אך באותה מידה שהדבר מאחד, מעודד ומשמח, הוא גם מעציב ומדאיג, עוד רגע נגמרת המלחמה. עוד כמה ימים נחזור שוב לשגרה ואז שוב יתעוררו המחלוקות והשנאה,יקום השד העדתי. שוב יהיה פירוד בין המחנות, ואז הכי אבסורד, שנמצא את עצמנו מתגעגעים למלחמה הזאת.
