פרשת מסעי, שנקרא בשבת, היא לא רק סיום של ספר במדבר, אלא גם פרק סיכום של החומש, מעין מיקרוקוסמוס של החומש כולו. זו לא רק פרשת מסעי, המסכמת את מסעות בני ישראל במדבר ומשמעותם. מעֵבר לכך מדובר בנושאים ובמסָרים מרכזיים שנידונו בחומש, וחוזרים גם בפרשותינו. נושאים אלה הם המנהיגות, השפעת הסביבה, טומאה וטהרה, ערֵבות הדדית, מניעת אלימות ואפילו מעמד הנשים בתורה.
קמבק המסעות מלבד סוגיית הנחלות פרשת מסעי, כשמה, מהווה מעין 'קמבק' לכל מסעות ישראל במדבר. לא, אין מדובר במפת הדרכים או בשיעור בגאוגרפיה. אף לא בשיעור בהיסטוריה בלבד. בתורה, כידוע, אין אפילו תג מיותר ללא משמעות. המטרה היא שבני ישראל בצפייה לאחור, ובמרחק זמן ומקום, יפיקו את הלקחים הנדרשים ממסעותיהם ומהאירועים שהיו שם. לכן דומני מדגישה הפרשה שמשה רבנו כתב את מוצאיהם למסעיהם (ולהפך) וקורותיהם של בני ישראל על-פי ה' – בהנחיית הקב"ה ומסריו המיוחדים לעם.
כך למשל ילמדו על התנהלותם הנסית במדבר, שה' סיפק להם תמיד מזון, מים (לדוגמה באֵילים) והגנה ביטחונית מפני האויבים מחד-גיסא. מאידך-גיסא ילמדו לתקן את חטאיהם ותלונות השווא שלהם, המשתקפים גם בשמות המקומות, דוגמת מרה, מי מריבה, קברות התאווה (תאוות הבשר, כזכוּר). ברפידים, שרפו ידיהם במצוות, בהשפעת עמלק. בשיטים, שם חטאו בבעל פעור, ילמדו על חומרת עבירת הפריצוּת והמתירנות.
הם ילמדו גם ממידות מנהיגיהם הצדיקים, בחינת "והיו עיניך רואות את מוריך", והכרת תודה. בחצרות ילמדו שהמתינו למרים הנביאה, שסיפקה להם את הבאר המפורסמת (מלבד מים, היא הניבה גם תוצרת חקלאית וסימנה את גבולות החנייה בין השבטים), לאחר שלקתה בצרעת. ואגב כך ילמדו להיזהר מלשון הרע, לאחר שמרים אף שדיברה לתועלת, למען שלום בית, נגד פרישת משה מציפורה אשתו, לקתה בעבורם, כדי להמחיש להם את חומרת העבירה.
בקָדֵשׁ ילמדו על מרים, המנהיגה הקדושה, ששָם קברו והספידו אותה במותה. ובהור ההר, שם ביכו כל ישראל את מות אהרן הכהן, ילמדו ממידותיו להיות אוהב שלום ורודף שלום, ולקיים את מורשתו הנצחית להשכין שלום בית, ושלום בין איש לאשתו.
תזכורת למעמד האישה משתקפת לא רק בחצרות ובקדש, לגבי מנהיגותה ההרואית של מרים הנביאה, אלא גם לגבי בנות צלפחד. כזכור, בזכותן נקבעה הפסיקה התקדימית בתורה לירושת בנות. בפרשתנו נסגר מעגל, כאשר הן נישאות לבני שבטן, שבט המנשה, כך הכול נשאר בתוך המשפחה, אפילו הנחלה.
סבלנות וסובלנות האחריות הציבורית של הכהן, המנהיג והרב ("שפתי כהן יורו דעת") משתקפת גם בפרשת ערי מקלט, המיועדות לרוצחים בשגגה, שאינם משתחררים עד מותו של הכהן הגדול. תשאלו, מה הקשר בין הרוצח לכהן? כל עוד התרחש מקרה רצח, על-פי חוקי הערבוּת בעם וחוקי האקולוגיה הרוחנית, משמע שיש פגם בעם כולו.
ומי כמו הכהן הגדול כמנהיג רוחני אחראי למחדל החמור הזה. זוכרים את פרשת עגלה ערופה? גם שם זקני העיר חייבים להתוודות, שידיהם לא שפכו את הדם הזה. וכי מישהו חושד בהם, חלילה, ברצח? התשובה היא שלילית. אולם הם נושאים באחריות החומרית (הדאגה למחייה) והרוחנית של בני הקהילה.
בפרשת פנחס ראינו גם שמנהיג העם חייב לגלות סבלנות וסובלנות כלפי העם. משה ביקש מה' למנות יורש אחריו, שיודע להלך עם כל הרוחות בעם. היורש המתאים, שענה לדרישות אלה, היה יהושע.
בפרשת מטות נוסף נדבך נוסף לתכונות המנהיג: עליו להיות חף מכל זיק של קנאות. משום כך פנחס, שהציל את העם ממגפה בחיסול הממוקד של עברייני בעל פעור, זמרי וכזבי, התמנה לכוהן משוח מלחמה, וה' נתן לו ברית שלום, אך נשלל למנהיגות. קנאות? לא במחוזותינו. פנחס הוא במפורש לא מודל לקנאות, שהותרה כהוראת שעה בלבד (לתשומת לב
יגאל עמיר ומרעיו).
לא רק המנהיגים, אלא גם השבטים ערֵבים לעַמם. ראובן, גד וחצי שבט המנשה, התבקשו בראש ובראשונה להתגייס למען העם בכיבוש הארץ, ורק אז להתנחל בעבר הירדן המזרחי. כן, לשתי גָדות לירדן יש גם משמעות של אחריות קולקטיבית.
שיעור באקולוגיה חז"ל למדו על חשיבות איכות הסביבה בפרשתנו. ערי הלווים היו צריכים להיות מוקפות במגרשים לנוי ולצמחייה. רואים ירוק בתורתנו הקדושה.
אך כפי שראינו בפרשה הקודמת לא פחות מאיכות הסביבה הפיסית חשובה האקולוגיה הרוחנית. על הזיקה האורגנית בין הכלי הדומם לרמה הרוחנית האנושית מצביעות גם הלכות הטהרה - בדומה למת - שחלו על כלי מדיין שהחטיא את ישראל. הדמיון בין טומאת הכלים לטומאת המת בא לידי ביטוי גם בפתיח הלשוני "זאת חוקת התורה".
הלכות הגעלת כלים נלמדו מכאן. "כל דבר אשר יבוא באש – תעבירו באש". הכלל המַנְחֶה: כבוֹלעו, כך פּוֹלטוֹ". בהתאם לאופן השימוש בכלי, כך היא הגעלתו. אם השימוש בו באש (צלייה), גם ההגעלה היא על-ידי ליבּוּנוֹ באש, "וכל אשר לא יבוא באש, תעבירו במים". אם בישלו בכלי, גם מגעילים אותו בהרתחה. אם השתמשו בו בצונן, גם ההגעלה היא במים קרים. ובקיצור: "ניקוי שורש".
עיגולים של שמחה ולקינוח, 'ווֹרְט' מִשֶּלִּי. אם חשבתם שחרדה ומקהלה הן רק שמות עצם, אינכם אלא טועים. פרשתנו מלמדת, כמה מפתיע, כי הן היו גם שמות ערים במדבר. כן, קראתם נכון. "וַייסעו מחרדה, וַיחנו במקהלות".
ומה ניתן ללמוד משמות שכאלה? אם אתם בחרדה – התרופה היא: מקהלה! החנייה ממסע החרדות הנפשי, והמנוחה מהן, עוברת כמו תמיד דרך הניגונים שבלב ומעגלי השמחה (ואולי גם רמז לתמיכה קבוצתית). ידועה האמרה החסידית "כי בשמחה תצֵאו". בעזרת השמחה יוצאים מכל הבעיות. השמחה, ושוב השמחה, היא הפתרון האולטימטיבי – והנוסחה המנצחת – לכל המצוקות. זה בָּדוּק. נַסו והיווכחו! והעיקר, להיות שמח.
השבת מברכין חודש אב, שיחול בע"ה ביום שני הבא.
אז שיהיה לעם ישראל בעורף ובחזית חודש טוב, שבת שלום, בשורות טובות ישועות ונחמות וגאולה שלימה!
