מלחמה משונה אנו חווים בימים אלה: מצד אחד יש בה טוטאליות ושנאה חשוקת שיניים לאויב, ומצד שני יש בה הרבה עולם כמנהגו נוהג. ביום שבו ספגה ישראל כ-150 רקטות, עברו קרוב ל-200 משאיות עמוסות ירקות טריים, אספקה יבשה, דלק, תרופות וציוד למינהו דרך המעברים קרני וכרם שלום אל תוך חבל עזה.
ישראל המשיכה, וממשיכה גם עכשיו, לספק לחבל עזה חשמל, שירותי טלפון, שירותי בריאות והחשוב ביותר: מים. רק אספקת המלט המסיבית נפסקה למשך הלחימה הנוכחית. מי שחושב על מבצע "צוק איתן" כעל מלחמה בין שתי מדינות ובין שני צבאות, עומד משתומם נוכח מחזה האבסורד הזה, שכמוהו לא ראינו אף פעם בהיסטוריה הצבאית. אולם מי שמבין על מה באמת מדובר - אינו מתפלא. בעצם מדובר כאן במלחמת אזרחים, ובמלחמת אזרחים הכל מעורב זה בזה ומצבים כאלה מתרחשים.
ישאל השואל: איך אתה מדבר על מלחמת אזרחים כשארגון חמאס נמצא בטריטוריה שאינה בריבונות ישראל, מעבר לגדר גבול, אינו מכיר בעצם קיומה של מדינת ישראל ומאמין כי אין עם יהודי וכי היהדות היא רק דת? התשובה היא שמדובר במלחמת אזרחים המתרחשת באותה ארץ גם אם לא בתוך אותה מדינה. זוהי ארץ שבה דרות ביחד מדינת ישראל ואוכלוסייה ערבית שחלקים ממנה נמצאים בתוך מדינת ישראל וחלקים אחרים - במסגרות שלטוניות רופפות של אוטונומיה חלשה שצמודות לישראל ושותות ממנה בלי הפסק.
נורמה בסיסית בארץ יש רק אחת: מדינת ישראל. רק אליה אפשר לבוא בטענות. החלקים האחרים, גם אלה הנמצאים מחוץ למסגרת המשפט החוקתי של ישראל ואפילו מחוץ לשליטתה הצבאית, מטילים עליה את האחריות לקיומם הבסיסי, מה שקרוי בלשון התקשורת "צרכים הומניטריים".
מכאן הסצנות הנחשבות אבסורדיות בעיני מי שאינו מבין את הגאוגרפיה ואת ההיסטוריה הגאוגרפית של ארץ ישראל ומדמיין שהמדינה הפלשתינית באמת קיימת ושחבל עזה הוא חוץ לארץ כשם שלבנון או מצרים הן חוץ לארץ. מדובר במערכת כלכלית משולבת - מפעלי המלט שלנו זקוקים לכסף העזתי כדי להתקיים, והעזתים זקוקים למפעלים הישראלים כדי לעבוד בהם (לא לנצח יוכלו להמשיך בעזה עם 44 אחוזי אבטלה). יורים ומתפרנסים. יורים ואוכלים.
מה שקורה כעת בדרום הארץ אינו חדש. הטכנולוגיה היא חדשה, הנשק הוא חדש, קצב האש מהיר יותר. אך בעצם מדובר באותה מלחמת אזרחים שערביי ארץ ישראל נלחמים נגדנו כבר 94 שנה, בלי קשר לשאלה מיהו הריבון - בין ממשלת המנדט הבריטי ובין מדינת ישראל. זוהי מלחמה בלתי פוסקת שתחילתה במאורעות 1921-1920, המשכה במאורעות תרפ"ט (1929), במאורעות 1939-1936, במלחמת האזרחים של כ"ט בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948 (שממנה התפתחה מלחמת העצמאות נגד צבאות ערב), פעולות הפדאיון של שנות ה-1950 וה-1960, הפיגועים של הפתח שנוסד ב-1964 שנמשכו עד האינתיפדה הראשונה, האינתיפדה הראשונה (1991-1987), האינתיפדה השנייה (2004-2000) וירי הרקטות מרצועת עזה ב-14 השנים האחרונות.
כל זה בנוסף לתמיכה המופגנת במדינות אויב במהלך שבע המלחמות שבהן עמדה ישראל מול כוחות חיצוניים - מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועירק. בין לבין היו כל הזמן מעשי הרג וזוועה מזדמנים נגד זוגות ויחידים שנקלעו, חסרי ישע, לידיהם של ערבים בשטחים מבודדים, בעודם חשופים וחסרי הגנה. זוהי מסורת פלשתינית שהתחילה עוד בתקופת הטורקים והיא נמשכת ברציפות עד רצח שלי דדון בעת שנסעה לראיון עבודה בתחילת חודש מאי השנה. שלי דדון היא חלל פעולות איבה, שנפל לא בעזה אלא בגליל המערבי.
"אתם מדברים בלי לדעת. השיטה היא אחרת לגמרי" רוצחה של שלי דדון, חוסיין בן יוסוף ח'ליפה, מן הכפר אעבלין הסמוך לכביש 70, באזור של כפרים ערביים גדולים, שחלקם הפכו לערים, הנמצאים בנחל עירון ובגליל המערבי לאורך הכבישים הראשיים של המדינה - כביש 65, 70, 75 ו-85. הוא נהג במונית בלי רישיון. מאז יום האדמה ב-1976 אין תחושת ביטחון באזורים הללו, ומידת חדירתה של הריבונות הישראלית בהם עוברת תנודות.
ישראל היא הריבון. אין ריבון אחר. אך אמירות ששומעים בתקופות "רגישות" (בעצם פרועות) בסגנון "אפילו המשטרה פוחדת להיכנס לכפרים האלה" מעידות על חולשת השלטון המרכזי ומרמזות על התפרצות אפשרית. באזורים הללו חוקי התנועה אינם קיימים באמת, רואים בהם משאיות רבות לא תקניות הנוסעות בעומס יתר, לנהגים רבים אין ומעולם לא היה רשיון נהיגה, תמרורים רבים מושמדים כדי להרבות אנדרלמוסיה וכדי שלא יהיה בסיס למתן דוחות תנועה, טרקטורונים מתרוצצים כמטורפים בכל מקום, ובלילות חוסמים צעירים כבישים ועושים מירוצי מכוניות או סתם חראקות.
גם בתחום הכלכלה, המיסוי והפיקוח על מסחר ותעשיה אין לשלטון המרכזי הרבה מה לחפש שם. הסימנים לחוסר הרצון לקבל את הדגל הכחול לבן בולטים כל הזמן, ובמיוחד בזמן המונדיאל שבו נהוג להניף בכפרים ולאורך הכבישים הראשיים במשך חודשים ארוכים את דגלי ברזיל, גרמניה, הולנד וכולי. בכך אומרת לנו האוכלוסייה: כל מה שמטשטש את סמלי הריבונות שלכם טוב לנו. ועם כל זאת, היא יודעת כל מה שאפשר לדעת על קבלת הטבות וזכויות מרשויות המדינה, וכולם עוסקים באומנות המסורתית של להסתדר עם השלטונות, לחפש פרוטקציה ולהפעיל את בג"ץ.
גם במרכז הארץ, ביפו ובלוד יש שכונות שבזמנים של מתיחות "המשטרה שומרת מבחוץ שהמהומה לא תתפשט". בדרום יש קשר הדוק בין האוכלוסייה העזתית ובין הבדואים באזור באר-שבע-דימונה-ערד, והרבה נשים עזתיות נשואות, נישואים אמיתיים או פיקטיביים, ומתגוררות בתחומי ישראל הריבונית. עזתים רבים דוברים עברית ומאחוריהם שנים ארוכות של עבודה בדרום או במרכז שאותם רואים העזתים כמקום פרנסה ומן הסתם עוד יעבדו שם, מה שאינו מפריע להם להיות אנשי חמאס פעילים.
זה מזכיר לי את התקופה שבה פעל ארגון ה"תנזים" באזור ירושלים. ברחוב נווה שאנן שבה אני גר החליטו תושבי השכונה לגזום עץ אקליפטוס גדול. שכרנו בחור ערבי והוא טיפס ועלה אל תוך הצמרת. כמה שכנים עמדו למטה ודיברו ביניהם בענייני דיומא: הפעולות האחרונות של התנזים, שיטות הפעולה ותגובות הנגד של משטרת ירושלים. אחרי שליבַּנו באריכות את הנושא, נשמע קול ממרומי העץ, שאמר:
"אתם מדברים בלי לדעת. השיטה היא אחרת לגמרי".
השכנים הרימו את ראשיהם אל הבחור הגוזם:
"ומאיפה אתה יודע מה ה"תנזים" עושה?" שאל אחד התושבים.
"אני 'תנזים'".
היה רגע ארוך של שקט, ואז אמר ראש ועד השכונה ששכר את הבחור:
"אם אתה 'תנזים' אז מה אתה עושה פה?"
"זה בסדר", הרגיע אותו הבחור, "בלילה אני 'תנזים'. עכשיו יום".
הבחור המשיך לגזום והשכנים שינו את נושא השיחה.
רבים תוהים מדוע הערבים אינם מקימים לעצמם מדינה ומעדיפים לנגח כל הזמן את ישראל. מבחינתם דווקא יש בזה היגיון. מלחמת האזרחים נובעת מכך שלא יכול להיות בארץ ישראל יותר מריבון אחד. המקום פשוט קטן מדי לשתי כלכלות, ואם הכלכלה של שתי האוכלוסיות משולבת לגמרי כך גם האוכלוסיות עצמן. קטנים מדי ואינם מסוגלים להקים מדינה. כתבי ספורט ישראלים שהיו בברזיל בזמן המונדיאל תיארו, בין משחק למשחק, את העיר הגדולה סאו פאולו, אחת הערים הגדולות באמריקה. מתברר ששטח העיר גדול יותר מן השטח המיועד למדינה הפלשתינית העתידית.
אם נניח את מפת פלשתין המיועדת על גבי מפת סאו פאולו באותו קנה המידה - תיבלע פלשתין בעיר הברזילאית ולא נודע כי באה אל קרבה. לא על מספר אוכלוסין מדובר, אלא על שטח. מבחינת מספר האוכלוסין בולעת סאו פאולו את ישראל, את הרשות הפלשתינית ואת ירדן גם יחד. ועדיין יש מי שמדבר על שלוש מדינות לשני עמים - כשחבל עזה הוא מדינה לעצמו. גם אם ירצה רץ מרתון לרוץ לאורך "מדינת" עזה לא יוכל, כי יגיע לקצה "המדינה" כבר אחרי שני שלישים המרוץ.
רמאללה ועזה יכולות לקרוא לעצמן מדינות, פדרציות, קיסרויות - כל מה שירצו, אך הן תמיד תישארנה סמוכות אל שולחנה של ישראל, יאכלו מפיתה, ישתו ממימיה, יתפרנסו במקומות העבודה שלה, וימשיכו להיות מחוזות סוררים, רוטנים, עוינים וחורשי רעה כלפי הנורמה הבסיסית ששמה ישראל, כפי שהיו כלפי הטורקים והבריטים. הסיבות האתניות, השבטיות, הדתיות, הכלכליות וההיסטוריות למלחמת האזרחים הארוכה לא ייעלמו עם הפסקת האש וסיומו של מבצע "צוק איתן".
