לאחרונה, בראיון ברדיו נשאלתי איך ניתן להרתיע מחבל מתאבד, כזה שאינו פוחד מהמוות. בתשובה מיידית וקצרה עניתי, מהיכרותי את תרבות המזרח התיכון, כי רק איום באונס על האחות או האם של המחבל יכול להניאו מלבצע את פיגוע ההתאבדות. מובן מאליו שבתשובתי לא התכוונתי לאפשרות שמדינת ישראל תנקוט צעד בלתי מוסרי ובלתי חוקי בעליל הן לפי החוק המקומי והן לפי החוק הבינלאומי. דוגמת האונס נועדה להצביע על הפער התרבותי העצום הקיים בינינו ובין שכנינו במזרח התיכון, ואת קשייה של ישראל בהתמודדותה עם מחבלים כאלה.
המזרח התיכון הוא מקום מושבן של תרבויות רבות ומגוונות, שרבות מהן שומרות במידה רבה או מעטה על המנהגים והמסורות שאפיינו אותן לאורך ההיסטוריה. שלא כמונו, מרבית תושבי המזרח התיכון - גם אם נתעלם מהפליטים הסורים, העירקים והפלשתינים - לא עברו הגירה וריסוק, ובמקרים רבים המסגרות (השבטים או החמולות) המסורתיות שבהן הם חיו לאורך ההיסטוריה עדיין חיות וקיימות עד ימינו אלה.
אחת מאבני היסוד של חיי השבט היא "תרבות הבושה". מומלץ לקרוא מה שכותבים חוקרים ערביים וזרים, כמו גם מה שאומרים אנשים מהרחוב המזרח תיכוני, על "ת'קאפת אלעיב" ("תרבות הבושה") ועל השלכותיה על כל מעגלות החיים של הפרט, המשפחה, החמולה, העם והמדינה.
העיקרון המנחה של תרבות זו הוא כי אדם חייב להימנע מכל מעשה המטיל, ישירות או בעקיפין, בושה עליו ועל משפחתו, וכי עליו לעשות רק את אותם מעשים שלא יגרמו לבני משפחתו להתבייש במעשיו.
הבושה הגדולה ביותר לגבר נגרמת מהתנהגות בלתי מוסרית בעלת אופי מיני של בתו או אמו, והתנהגות כזו מצידן תגרום להענשתן.
במקרים רבים העונש הוא מוות, מה שנקרא "רצח נשים על-רקע חילול כבוד המשפחה". גם אישה נאנסת מביאה בושה למשפחה, למרות שנאנסה בעל כורחה. היא נחשבת כ"סחורה משומשת" בשל איבוד בתוליה, והמשפחה תנסה לשמור בסוד את דבר האונס כדי להימנע מבושה.
בהיותם מודעים היטב לתרבות זו, יש גברים המפעילים לחץ על גברים אחרים באמצעות איום באונס אחות או אם. גבר המאוים בכך ייכנע ללחץ הרבה יותר מהר ובקלות, מגבר שאין לו אחות או אם, בפרט אם האיום באונס הוא אמין.
במדינות ערב האונס אסור על-פי החוק, אך במקרים רבים אנשים מתנהגים לא על-פי חוק המדינה אלא על-פי הקוד וכללי המותר והאסור הנהוגים בחברתם.
מקרים של אונס הם פחות מפורסמים ממקרי רצח, שכן להבדיל מאונס, ברצח יש גופה וחסרה אשה. לעומתם, מקרי אונס - אם לא הסתיימו בהריון - ניתנים להסתרה כדי למנוע בושה, ולכן הם פחות מפורסמים, ובפרט אם אינם גוררים רצח כנקמה. נואל אלסעדאוי הקדישה כמה מספריה לנושא הנשים בעולם הערבי.
במזרח התיכון, האונס מהווה כלי מלחמה, שכן הוא נתפס כביטוי החזק ביותר של פגיעה באויב. רבות נכתב על אונס המוני בדארפור שבמערב סודן, כאמצעי להשפיל ולסלק קבוצות גדולות של בני אדם.
מקרי אונס רבים אירעו במהלך מלחמת האזרחים בסוריה שהחלה במארס 2011, ובמרביתם היו המבצעים שליחי השלטון שאנסו בנות ונשים מקבוצות אופוזיציה כדי לנקום בגברים ולהרתיעם מלהמשיך בלחימה.
ב-1990 נאנסו בנות ונשים כוויתיות בידי חיילי עירק שכבשו את כווית. משטר קדאפי בלוב נקט אונס בהיקף רחב ובחורות שנאנסו והרו כתוצאה מהאונס נרצחו בידי בני משפחתן כדי להגן על המשפחה מהבושה. גם אנשי הביטחון של מובארק במצרים השפילו מינית בנות שהפגינו נגד השלטון וערכו בהן "בדיקת בתולים".
ניתן אפוא לומר כי ברחבי העולם הערבי אלימות מינית ומקרי אונס הם חלק בלתי נפרד מהסכסוכים הרבים הקורעים את החברות הערביות. האונס בעת סכסוך הוא כלי מלחמתי בעל השפעה פסיכולוגית קשה על קורבן האונס ועל קרוביה, ותכליתו היא להכניע אותם נפשית, לזרוע בלבם פחד ולשתק אותם מבצעית. הדבר מוצא את ביטויו בפתגם הערבי: "המוות ולא ההשפלה" במשמע: "אני מעדיף את המוות על פני ההשפלה" שכן ההשפלה חמורה מהמוות.
מובן כי בראיון רדיו קצר לא התאפשר לי להביא בפני המאזינים את מלוא ההסבר לתופעה, ואם מישהו הבין מדברי שאני כולל גם את ישראל בין המדינות שראוי כי תתנהגה כך, הרי זה רק מפני שלא הבהרתי את הדברים באופן הראוי.
לצערי יש מי שמנצל את דבריי כדי להתגולל עלי, על מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים ועל אוניברסיטת בר-אילן. אני משוכנע כי מי שעושה זאת מונע מרצון טוב, ממוסריות יתרה ומדאגה אמיתית לשלטון החוק ולדמותה של מדינת ישראל, ולא חס וחלילה ממחלוקת פוליטית או תרבותית עמי או עם המוסדות שבהם אני חבר.
