התנאי ההכרחי לכך שישראל תסיג את כוחותיה מהאזורים שבהם היא שולטת כיום ברצועת עזה - הוא שלא תישאר אף לא מנהרה אחת שניתן לחדור בעדה לתוך שטח ישראל.
במילים אחרות, כל הדיווחים על גילוי והשמדת עוד ועוד מנהרות הם מרשימים - באמת מרשימים - אבל אין בהם להפיג את החשש, שנשארה אולי עוד מנהרה אחת, לא ידועה, שניתן לחדור דרכה למרכז חדר האוכל של אחד הקיבוצים בעוטף עזה.
כל מנהיג ישראלי אחראי יודע, שבסוף המלחמה הזו יהיה עליו להכריז שלא נותרה אף לא מנהרה אחת שלא הושמדה, שאם לא כן - הוא הופך את כל אזור עוטף עזה לאזור אסון שאין איש שפוי שירצה לחיות בו.
גם החמאס יודע היטב שבמצב שנוצר אין אפשרות להפיג את החשש הכבד של ישראל, שאולי נותרה מנהרה אחת שממתינה ליום פקודה (שלא לדבר על כך, שגם אם כל המנהרות יושמדו בוודאות וישראל תיסוג מהרצועה - ניתן יהיה להתחיל למחרת בכריית מנהרות חדשות).
זה המצב וזה המסר שישראל חייבת להפיץ בעקשנות בארץ ובעולם.
זאת ועוד: החשיפה המסיבית של המנהרות חושפת יחד עימה מחדל חמור שרבץ לפתחנו שנים ארוכות - על כל הסכנות האיומות הכרוכות בו, ולכן לא תמצא מנהיג שקול שירצה להוסיף על המחדל החמור הזה מחדל נוסף בדמות הפקרת אזור עוטף עזה למנהרה אחת שאולי טרם נחשפה (או למנהרות חדשות שייכרו עם תום הסבב הזה).
מצד שני ברור שמבחינה צבאית נוצר כאן מצב של לא לבלוע ולא להקיא, שכן התמדה במצב הזה תגרור את ישראל למלחמת התשה מתמשכת מול חוליות החמאס, שיעשו כל מאמץ לפגוע בכוחות צה"ל בשטח - בין כדי להרוג ובין כדי לחטוף חייל או שניים.
האם ישראל מוכנה למלחמת התשה מעין זו? ברור שלא.
וכשזו תמונת המצב בכללותה, אין לישראל ברירה אלא לחפש בשקדנות, בעורמה ובתחבולה את נקודת השבירה של החמאס כדי לסלקו מהזירה.