הבהרה משפטית אנו שומעים טענות ומענות מגופים שונים בעולם על שימוש יתר בכוח ע"י צה"ל ובמיוחד הדגש על פגיעה בבתי-חולים בעזה, בבתי-ספר, מסגדים ומבני ציבור למיניהם.
ובכן, על-פי המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה: מסגדים, בתי-חולים, בתי-ספר ואתרים ניטרליים, יש להם חסינות משפטית מפני פגיעה ותקיפה בתנאי שאינם משמשים לצורכי צבא, התנגדות או מחסני צבא או עמדות צבא - שממנו מתבצע ירי.
ברגע שמתבצע ירי או האתר הופך למחסן נשק או טילים, החסינות נופלת ואין כל מניעה לתקוף את האתר.
במלחמת העולם השנייה ואחריה - מוסדות שהפכו ליעדים צבאיים על-ידי הגרמנים בעיקר, הותקפו ונפגעו קשות.
הדוגמה הבולטת לכך (ממלחמת העולם השנייה), היא התקיפה והפגיעה במנזר "מונטה קאסינו" באיטליה (באמצע הדרך בין רומא לנפולי), הממוקם על הר גבוה, השולט על כל האזור מכל הכיוונים, שהפך למבצר צבאי מבוצר ושימש לתצפיות למטוסים, תותחים ועמדת קשר. בנסיבות אלה - המנזר הותקף על-ידי חיילים בנות הברית ונפגע קשה.
כלל זה שולט - מאז במשפט הבינלאומי וכללי המלחמה בכל העימותים שהיו בין המדינות עד ימינו אלה.
ברור שכלל זה חל גם על הפגיעות ההכרחיות בעזה בבית-החולים סג'עיה, בעזה ובבתי-ספר של אונר'א, שהפכו עצמם ליעד צבאי לגיטימי לתקיפה (בידי ישראל הוכחות מצולמות על ירי מתוך אותם יעדים).
הבהרה מעשית טוענים כלפי ישראל, גופים בינלאומיים וגם גופים בישראל, שישראל מגיבה על תוקפנות החמאס, באופן לא פרופורציונלי.
ובכן, התשובה היא פשוטה ועקרונית. אין מלחמות יפות, אין מלחמות ללא טעויות או נפגעים חפים, במיוחד כאשר החמאס מסתתר בתוך ומאחורי אוכלוסייה אזרחית. ובמיוחד, אין מלחמות עם תגובה פרופורציונלית אין דוגמה לכך בהיסטוריה הצבאית, בעימותים ובסכסוכים בין המדינות.
קחו למשל את המלחמה של אנגליה בפוקלנד, המלחמה של ארה"ב בפנמה, המלחמה של רוסיה בצ'צ'ניה ובגרוזיה.
החזק רוצה לנצח ומנצל את כוחו בנושא זה, התגובה באה כדי לסלק איום צבאי או ביטחוני.
מבחינת ישראל - מדובר בסילוק איום קיומי ביטחוני, חברתי, בתחום זה אין מקום לפרופורציה או מידתיות, יש מקום לפגיעה אנושה באנשים, בתשתיות וברצון הלחימה.
מטרת התגובה של צה"ל - היא סילוק האיום, פגיעה בצמרת החמאס ובעיקר ברצון שלהם לחזור על השגיאה של תקיפת ערי ישראל.
בנושא זה ובמטרה זאת - אין פרופורציה העובדה שחמאס יורה לעבר ישראל 1000 טילים, אך לא משיג את מטרותיו בפגיעה בערי ישראל ותושביה, אינה סיבה מספקת, להתחשב באויב, ואינה צריכה להיות נימוק להקלה בעונש. העובדה שכיפת ברזל הצילה חיי אדם ורכוש אינה סיבה לוויתורים.
האידאולוגיה של חמאס - דוגלת בסיסמה הרסנית האומרת שמה שיותר הרוגים חפים, יותר טוב לחמאס, מבחינת יכולת הסברתית להשמצת ישראל בעולם.
סיסמתם ואמונתם - היא תמות נפשי עם חמאס. על צה"ל לאפשר להם להשיג מטרה זו.
הפן התקשורתי הסברתי עלינו להודות, שבתחום זה של יחצנות, הסברה, תקשורת עולמית, החמאס, כמו החיזבאללה בזמנו, יותר טובים ומהירים מאתנו. זה קרה בפרשת המרמרה במלחמת לבנון השנייה, ועכשיו במלחמה בעזה כאשר התקשורת הזרה משדרת בעיקר על עזה ומה שקורה ורואים שם, והמחזות לא נעימים ולא את הצד הישראלי ומניעיו.
יצוין שבתחום ההסברה והדוברות - יש התקדמות יפה אבל עדיין החמאס בעזרת התקשורת הבינלאומית מקדים אותנו בסיקור וההסבר העולמי.
לפני שמפוצצים את המנהרות יש לערוך סיורים מודרכים לתקשורת הזרה בתוספת סרטונים של דובר צה"ל וצילומים עדכניים מהשטח, כולל ראיון עם שבויים של חמאס (את אלה שניתן ורצוי לראיין), כדי לאזן את המשוואה ולתת מבט חיובי יותר על המניעים של הצד הישראלי - הנזק שחמאס מביא על עמו.
לסיכום: התגובה הישראלית, מוצדקת, מגובה ע"י המשפט הבינלאומי, ומדינות אירופה, שמבינות את הסכנה שמהווה חמאס, לרבות מצרים, סעודיה, ירדן - למעט קטר וטורקיה.
בנסיבות אלה - דיספרופורציה היא הפרופורציה הנכונה. אלמנט הזמן - אינו בלתי מוגבל עבורנו, ושעון הפסקת האש והלוחמה כבר מתקתקים ומשמיעים צלצולי אזהרה.
המסקנה - סיום המבצע והשגת המטרות של המבצע, צריך להתנהל בקצב מהיר, יעיל ואם אפשר אלגנטי, אך לא צריך להגזים בלהיות ג'נטלמנים, האויב שמולנו לא מבין זאת ולא את הג'סטות המתלוות לכך.
להיות חזק, איתן, נדיב ובעל חמלה, במקום ובזמן שהתנאים מצדיקים זאת, לא מעבר לכך.
ברגע האחרון: 1. טילים לעבר נתב"ג, דימונה, ירושלים, ת"א - מוכיחים פעם נוספת את חשיבותה של כיפת ברזל מחד-גיסא, את הצורך בהחזקת שטח חיוני להגנה ביהודה ושומרון. מאידך-גיסא, הירי על נתב"ג ואזור הכנסת צריך לנצל להסברה מאסיבית בעולם על מצבנו באזור.
2. למרות הטילים והגראדים, אין תחליף לשטח והחזקה בו לכן ישיבתנו ביו"ש, בגושים הגדולים, בבקעת הירדן ובאזורים שיגיעו אליהם להסכם, חיוניים לביטחון ישראל.
