נשק להגנה עצמית

במדינות אחדות, הנודעת בהן ארצות הברית, מותר לכל אדם לשאת נשק. עיקרון זה נקבע כזכות חוקתית ראשונה במעלה בתיקון השני לחוקה האמריקנית. תיקון זה הוא חלק מ"מגילת הזכויות" (Bill of Rights), עשרת התיקונים הראשונים לחוקת ארצות הברית שנוסחו בעצה אחת עם מנסחי החוקה המקורית ואושרו ב-15.12.1791. הפרשנות לתיקון השני נתונה במחלוקת עד ימינו. פרשנות מצמצמת רואה אותו כסעיף שתכליתו להגן על זכותה של כל מדינה בארצות הברית לספק נשק זמין לתושביה לצורכי הגנתם. אחרים מפרשים את התיקון פירוש רחב, ורואים בתיקון הגנה מוחלטת על זכותו של כל אדם לשאת נשק. פרשנות זו נתקבלה גם בבית המשפט העליון האמריקני, אף על-פי שלא אחת היא עוררה ביקורת רבה. כמו בהקשרים אחרים, סוגיה זו משקפת את המתח שבין הרצון לאפשר לאדם להשתמש באמצעים להגנה עצמית לבין החשש שהתרת השימוש בהם יהיה אמצעי לעשיית עבירות, כולל עבירות קשות, כגון רצח ושוד. להלן נביא כמה ממקורות המשפט העברי שעניינם במתח הזה, גם אם בהקשר אחר, שלטעמנו ניתן להסתייע בהם לעיגון ההסדר החוקי הראוי למדינה בעלת ערכים "יהודיים ודמוקרטיים". למותר להדגיש שהסוגיה, כמות שהיא, לא בא זכרה במקורות המשפט העברי, ויש להיזהר מלהסיק מסקנות אנכרוניסטיות חסרות בסיס ממקורותיו הקדומים על הסוגיה בת ימינו². אך מתוך עקרונות וכללים שהותוו במשפט העברי בסוגיות דומות, אם כי לא זהות, ניתן להקיש על ההסדר הראוי והרצוי גם בסוגיה זו.

נוסף על העקרונות הכלליים דוגמת "וחי בהם", שניתן להשתמש בהם כ"נורמות-על" הלכתיות ומשפטיות³, מצינו מקור מפורש המחייב את האדם להימנע מיצירת סכנות במקום מגוריו שלא לצורך. התורה מצווה אותנו: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתֶך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כ"ב, ח'). לפי פשט הדברים, יש כאן מצווה כפולה: מצוות עשה, חובה לעשות מעקה, מעשה אקטיבי שיש בו כדי למנוע סכנה עתידית; ואיסור לא תעשה, "ולא תשים דמים בביתך", להימנע גם בדרך של מחדל מיצירת סכנות העלולות להביא לידי שפיכות דמים. חכמים החילו הלכה כללית זו בשני מקרים, גידול כלב רע⁴ והעמדת סולם רעוע בתוך הבית. וזה לשון הברייתא⁵: "רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע⁶ בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר: 'ולא תשים דמים בביתך'". לצד מקור זה, מצאנו מקור אחר לפגם בהחזקת "כלב רע", המנוסח בלשון "עצה טובה", ולאו-דווקא בלשון כפייה או מצווה: "אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, מונע חסד מתוך ביתו. שנאמר: 'למס מרעהו חָסד' (איוב ו', י"ד), שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. רב נחמן בר יצחק אמר: אף פורק ממנו יראת שמים. שנאמר 'ויראת שדי יעזוב'" (שם)⁷. מקורות אלה אינם אומרים מהו "כלב רע", ואף אינם מבחינים בין "כלב רע" הדרוש לאדם לצורכי הגנה עצמית לבין החזקת "כלב רע" לצורכי הנאה בלבד. יתר על כן: מן המקור הראשון, שאינו מסייג את האיסור, נראה לכאורה שמדובר באיסור מוחלט בלא סייג. לעומת זאת, ממקור תנאי קדום אחר נראה שמותר להזיק "כלב רע" תוך הקפדה שלא יזיק. וכן שנינו בברייתא: "לא יגדל אדם את הכלב⁸ אלא אם כן היה קשור בשלשלת"⁹. רש"י (צרפת, המאה הי"א) מנמק בפירושו לתלמוד את טעמה של תקנה זו: "מפני שנושך ומנבח, ומפלת אישה מיראתו". היינו, טמונה בכלב זה סכנה לנזק פוטנציאלי ישיר, נשיכה, ולגרימת נזק פוטנציאלי עקיף, הפלת עובר מחמת היראה מפניו. וכפי שכבר העירו¹⁰, יש בדברי רש"י הד למעשה הבא בתלמוד בעניין זה. וזה לשונו בתרגומו לעברית: מעשה באישה אחת שהייתה הרה, ונכנסה לבית כדי לאפות בתנור שהיה מצוי בבית. נבח עליה הכלב. נבהלה ונעקר ולד ממקומו. אמר לה בעל הבית: אל תפחדי מפני הכלב, משום שניטלו שיניו וניטלו ציפורניו. השיבה לו: נטולה טובתך ומושלכת על הקוצים (כלומר, דבריך ריקים מתוכן), שכבר נע ולד ממקומו¹¹.

הרמב"ם, רבינו משה ברבי מימון, מתייחס לחובת הרחקת סכנה בכמה מקומות ביצירתו הענפה. ברשימת המצוות הקצרה שבראש ספר "משנה תורה" וברשימת המצוות הבאה בראש הלכות רוצח ושמירת הנפש, מדבר הרמב"ם על חובת האדם "לעשות מעקה". הא ותו לא. ברם, ב"ספר המצוות", הרמב"ם פורט את המצווה, ועולה מדבריו שהמצווה לעשות מעקה היא רק דוגמה אחת מני רבות לכל מיני סכנות. וזה לשונו: "והמצוה הקפ"ד היא, שציונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין (=השוחות) והדומה להם, כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם. וכן המקומות המסוכנים והרעועים, כולם יבנו ויתוקנו, עד שיסור הרעוע והסכנה. והוא אומרו יתברך: 'ועשית מעקה לגגך'"¹². בעקבות חכמים¹³, מרחיב הרמב"ם את החובה להקים המעקה ומחיל אותה גם על "בור, שוחה ומערה", ולכל מקום שיש בו סכנת נפילה, ונוסח לצד זה כלל גדול המרחיב את תחולתה ל"כל מקום מסוכן ורעוע". עם זאת, ראוי להדגיש, כי עצם הפרת החובה למניעת סיכונים אינה מביאה בהכרח לידי חיוב המפר אותה לשלם פיצויים¹⁴. זאת ועוד: לפי דיני הנזיקין במשפט העברי, לעתים קרובות גם נזק שמקורו במכשול הנמצא ברשותו של אדם לא יביא לחיוב בעל המכשול בתשלום דמי נזיקין¹⁵. מכל מקום, נמצאנו למדים, כי מכוחה של המצווה לעשות מעקה חלה למעשה חובה למנוע כל סיכון אפשרי, עד שלא תיגרם מהם כל סכנה. ניסוח דומה מביא הרמב"ם בספר "משנה תורה"¹⁶ בתוספת פסוק: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך' (דברים ד', ט'). ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר על 'לא תשים דמים'". מה טעם מוסיף הרמב"ם את הפסוק "השמר לך ושמור נפשך", המנוסח באופן כללי? על קושי זה הצביעו כבר חכמי ההלכה, ומקצתם סברו שאיסור זה מדגיש את היסוד הכפול: חובת האדם למנוע נזק מאחרים, "השמר לך", לצד חובתו למנוע נזק מעצמו, "ושמור נפשך", שעליו להיזהר שלא יוזק מדבר המסוכן המצוי בביתו¹⁷. להשלמת התמונה, נאמר שהאיסור נזכר ב"משנה תורה" גם בהלכות תלמוד תורה¹⁸ אגב הלכות נידוים של עבריינים: "אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו. על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם, בין איש בין אשה, ואלו הן... (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר היזקו"¹⁹.

על אף האיסור המוחלט העולה לכאורה מדברי רבי נתן שהובאו לעיל, נטו חכמי ההלכה לסייגם. כך למשל מדגיש ר' מאיר הכהן, בעל הגהות מיימוניות (גרמניה, המאה הי"ג), שהאיסור חל רק על "כלב רע", אבל "כלב שאינו רע מותר לגדל". בדומה לו, גם הרמ"ע מפאנו, שחי באיטליה²⁰, מסייג את האיסור ואומר: "אבל כלבים קטנים בני תרבות (=מאולפים) אינם בכלל האיסור". חכמים הראשונים עצמם סייגו את האיסור, ומדבריהם עולה שאם הגורם המסוכן, ה"כלב", משמש ל"תכלית ראויה", אין לאסור את החזקתו. וכן שנינו בתוספתא²¹: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלים כלבים כוּפרים וחולדות הסנואין וחתולין והקופות (דברים המנקין את הבית). ואף על-פי שאמרו: אין מגדלין כלבים - ביישוב. אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספָר (=לגבול) בימים, וקושרין אותן בשלשלאות של ברזל, ומתירין אותן בלילות". בעקבות דברי חכמים, גם הרמב"ם מסייג את תחולת האיסור. וזה לשונו²²: "וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת. אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו. ואמרו חכמים: ארור מגדל כלבים וחזירים, מפני שהזיקן מרובה ומצוי". ויושם אל לב: בעוד שמן התלמוד עולה לכאורה שאיסור החזקת כלב מקורו בתורה, באיסור "לא תשים דמים בביתך", תולה אותו הרמב"ם באיסור חכמים בלבד, ומלשונו עולה לכאורה שיותר משיש כאן איסור משפטי, יש כאן הנהגה ראויה, מעין הוראה אתית ("ארור אדם") שאינה עולה לכדי איסור משפטי של ממש. יתר על כן: הרמב"ם מאזן בין הנזק הפוטנציאלי הכרוך בהחזקת הכלב לבין התועלת העשויה לצמוח ממנו בהגנה על יישובי הספר, ולכן הוא מגביל את האיסור למקום שהכלב מסתובב חופשי ו"אינו קשור בשלשלת" או למקומות יישוב, אך מתיר להחזיק כלב ביישוב ספר ואף להתיר את שלשלאותיו בלילה. ריכוך נוסף של איסור החזקת אמצעי מסוכן מצוי בדברי היעב"ץ, ר' יעקב עמדין²³ (גרמניה, המאה הי"ח), הדן בהחזקת כלב לצורך, ומגביל את מספר הכלבים שמותר לאדם בהחזקה, ויוצר זיקה בין התכלית, הצורך שלשמו מוחזק הגורם המסוכן לבין האמצעי שננקט. וזה לשונו: "מיהו בטפי מחד (=אך ביותר מכלב אחד) פשיטא דאיסור גמור הוא לכל אדם ובכל כלב, כנזכר, אם לא כשיש לאדם בתים וחצרים הרבה, שצריכין אחד (לכל בית), או לבעל צאן ובקר הרבה, דלא סגי ליה בחד (=שלא די לו באחד) אפילו לעדר אחד. על כל פנים, יותר מהצורך לא הותר בשום אופן"²⁴.

עד כה ראינו שחובת הרחקת מזיק היא חובת היחיד ושהיא חלה רק ב"ביתו", ברשותו שלו. מסיבה זו אף פסק הרמב"ם²⁵ שבתי כנסת ובתי מדרש פטורים מן החובה לעשות "מעקה", מפני שאינם מיועדים לדירה. ברם, בדברי רש"י²⁶ מובא נימוק אחר לפטור רבים ממצוות מעקה. וזה לשונו: "שאין חלק לאחד מהן בו, שאף לבני עבר הים הוא. ועוד, שאינו בית דירה". ואפשר שיש לחלק בין שני נימוקיו. הנימוק הראשון אינו תולה את הפטור בהיות המקום בית כנסת, שאינו משמש ל"בית דירה", אלא בשאלת הבעלות עליו. לדעת רש"י, מאחר שאין בית הכנסת רשות היחיד, לא חלה עליו מצוות "מעקה". לעומת זאת, הנימוק השני, "שאינו בית דירה", שהוא הנימוק היחיד שמביא הרמב"ם, אינו עוסק בשאלת הבעלות אלא בהסתברות לסכנה. מקום שאינו "בית דירה", סכנתו פחותה, ולפיכך פטור הוא מן המצווה בלא קשר לשאלת הבעלות הקניינית בו. ולהפך: מקום שיש בו סכנה, חייב במעקה אף אם הוא רשות הרבים. בדומה לנזקים פוטנציאליים אחרים, דומה שגם כאן אין התורה מסתפקת בהטלת חובה על היחיד למנוע סיכון לרבים, אלא על בית הדין לנקוט בפעולה אקטיבית להסרתו, לרבות הטלת קנס על מי שיוצר הסיכון, כעולה מלשון הרמב"ם בעניין אחר²⁷: "הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו - פטור מלשלם, ואף על-פי שהפקירן, לפי שאינן דומים לבור, שהרי אין תחילתן להזיק. ואם היו רעועין - בית דין קובעין לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל. וכמה הזמן? שלשים יום. נפלו בתוך הזמן והזיקו - פטור. לאחר הזמן - חייב, מפני ששיהה אותן"²⁸.

כפי שהראינו לדעת, חכמי ההלכה הרחיבו את חובת ההרחקה מן הסכנה, לא רק ל"גגות" ו"בורות", אלא לכל "מכשול" שיש בו פוטנציאל של סכנה. ואף על-פי שהיו ערים לעובדה שבמקרים מסוימים מקור הסכנה עשוי לשמש גם מקור הגנה, כגון כלב שמירה, ביקשו חכמים לאזן בין התועלת בו לבין הנזק הצפוי ממנו. אמנם דומה שיש להבחין בין מיני מזיקים פוטנציאלים מצד עוצמת הסכנה וסיכויי התרחשותה. כמו-כן יש להבחין בין דבר שהוא מסוכן כשלעצמו, כגון כלב מסוכן (דוגמת רוטוויילר) או גג או בור, שאדם תמים עלול להינזק בהם, או סולם או כותל רעוע העלולים להתמוטט בכל רגע, לבין עצמים שאין סכנה בשימוש נכון בהם, דוגמת סולם שאינו רעוע או סכין, שאין מניעה להחזיק בהם בתנאי שלא יגיעו לידיים לא אחראיות. אכן לא מצאנו במקורות חז"ל הגבלה על החזקת סכין או חרב או נשק אחר²⁹. עם זאת, אסרו חז"ל לתת דבר העלול לגרום נזק לאדם שאינו אחראי, ולעיתים אף הטילו חבות נזיקית על מי שעושה כן³⁰. מובן אפוא שמאחר שמידת הסיכון הנשקפת מכלי נשק גדולה מאוד, חובת הזהירות של מי שמופקד עליו, כוללת גם את החובה להמינע מלמסור אותו לאחר אם יש חשש שהלה ינהג בו לא באחריות או לא בזהירות. נמצא אפוא שהיקש לעקרונות היסוד שהבאנו לעיל בשאלת החזקת נשק העלול לגרום סיכון ממשי לחיי אדם עקב מסירתו לאדם שאינו אחראי, מחייב פיקוח מתאים על נושאי הנשק ועל מתן רישיונות לנשיאת נשק³¹. במקרים מסוימים אף ראוי לצמצם את החזקתו לשעות ולמקומות הנדרשים תוך איזון בין האינטרס הציבורי בהחזקת נשק על-ידי אזרחים להגברת הביטחון הציבורי לבין הסיכון הפוטנציאלי הטמון בו.

1. ראה: חוק כלי יריה, התש"ט-1949. 2. על הצורך להיזהר בכגון דא, ראה: א' הכהן, '"וכי זכין לאדם שלא בפניו?": עיונים בסוגיית התובענה הייצוגית לאור עקרונות המשפט העברי', שערי משפט ד (תשס"ה), עמ' 153–192; הנ"ל, "יסודות דמוקרטיים ומעין-דמוקרטיים בקהילה היהודית במאות הי"א-י"ח", בתוך בדרך הדמוקרטית: על המקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית (א' גל, ג' בקון, מ' ליסק ופ' מורג-טלמון עורכים, באר-שבע תשע"ג), עמ' 130-54; הנ"ל, פרשיות ומשפטים (תל אביב תשע"א), עמ' 12. 3. על "נורמות על" כגון אלה והשימוש בהן, ראה בהרחבה: א' הכהן, "שיקולים מטא-הלכתיים בפסיקת ההלכה – מתווה ראשוני", עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה, א' רביצקי וא' רוזנק עורכים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ח, עמ' 310-279. 4. על איסור גידול כלבים ומקורותיו במשפט העברי, ראה בהרחבה: אלישי בן יצחק, "גידול כלבים והיבטיו המשפטיים", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים), ירושלים תשע"ב, כרך ב, עמ' 87, והמקורות הנזכרים שם. 5. בבא קמא טו ע"ב. 6. חז"ל לא פירשו מהו "כלב רע". מהרש"ל, רבי שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז) מציע הרחבה גדולה מאוד של מונח זה: "כלב רע היינו סתם כלב, שהוא מנבח על כל מי שאינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך" (ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן מה). וראה: חוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002; תקנות להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ה-2005. 7. שבת סג ע"א-ע"ב. 8. יושם אל לב שבנוסח זה אין מדובר ב"כלב רע". 9. בבא קמא עט ע"ב. הקשרו של מקור זה חשוב, בהיותו משובץ בסוגיה שעניינה דיני הנזיקין וחובת ההרחקה מהם. 10. ראה לדוגמה בן יצחק (לעיל, הערה 4). 11. שבת סג ע"ב. 12. רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה, מצווה קפד. 13. בבא קמא טו ע"ב. 14. ראה ת' מוסקוביץ, "על סיכוני בנייה", פרשת השבוע, שמות, תש"ע, גיליון מס' 364. 15. ראה ערוך השולחן, חו"מ, סימן תי, סעיף ד. וראה חוות דעתו של מ' ויגודה, "אחריות לסילוק מפגע בעץ שענפיו נוטים לשטח ציבורי", שפורסמה באתר המחלקה למשפט עברי של משרד המשפטים [קישור]; ופסק דינו של השופט י' עמית ת"א (חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2004(3) 1365, פסקאות 45-44. אבל ראה מוסקוביץ שם. 16. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכות א-ד. וראה גם שולחן ערוך, חו"מ, סימן תכז, סעיף ז. 17. ראה לדוגמה הערות הרב ירוחם פישל פערלא לספר המצוות של רב סעדיה גאון, ודברי הרב נ' רבינוביץ', פיקודי ישרים (ירושלים תשנ"ב), עמ' רסד, שהביא מקור דומה לזה ממה שכתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק כו, הלכה ג: "המקלל עצמו לוקה כמו שמקלל אחרים, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך'". 18. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה יד. 19. בדומה לזה נפסק בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלד, סעיף מג. 20. ייתכן כמובן שעולמם של חכמים אלה השפיע על יחסם לכלבים. כיוצא בזה בהקשר אחר (הכנסת כלב נחייה לתוך בית כנסת), ראה גישותיהם המנוגדות של בעל "איגרות משה", שחי בארה"ב, לעומת הרב ברייש שגדל בקהילה חרדית בירושלים, שעל אף שעקר את מקום מושבו לשווייץ, דבק בסלידתו מכלבים. ראה א' הכהן, " על העיוורון והיחס לאנשים עם מוגבלות במשפט העברי", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ו, גיליון מס' 264 [=פרשיות ומשפטים, תל אביב תשע"א, עמ' 141-134]. 21. תוספתא בבא קמא ח, יז, ופירוש הר"ש ליברמן על אתר. 22. רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ה, הלכה ט. 23. שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן יז. 24. דבריו הנכוחים הובאו על-ידי בן יצחק (לעיל, הערה 4). על עקרון המידתיות במשפט העברי, ראה עוד: A. Hacohen, The Principle of Proportionality and its Reflections in Israeli and Jewish Law, Jewish Law Association Studies XXIII: The Fordham Conference Volume, pp. 63-75 . 25. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכה ב. 26. רש"י, חולין קלו ע"א, ד"ה בתי כנסיות. דבריו הובאו בפיקודי ישרים (לעיל, הערה 17). 27. רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכה יט. 28. כפי שהעיר מוסקוביץ (לעיל, הערה 14), נוסף בשולחן ערוך שאם "הדבר נחוץ, ויש לחוש שיזיק לאחרים, אין נותנין לו זמן, רק כופין אותו לסלק היזיקו מיד" (שולחן ערוך, חו"מ, סימן תטז, סעיף א). וראה גם שו"ת הרי"ף (ר' יצחק אלפסי, צפון אפריקה, המאה הי"ב), סימן רעא, הקובע כי פרק הזמן שלושים יום הוא שכיח, אך בפועל בית הדין קובע את הזמן, יותר או פחות משלושים יום, לפי המציאות בשטח. 29. ראה משנה, שבת ו, ד, שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בשאלה אם מותר לצאת בשבת עם נשק לרשות הרבים. לדעת רבי אליעזר, מותר, מפני שהנשק הוא תכשיט לנושאו, ואילו לדעת חכמים אסור, מפני שנשיאת נשק היא גנאי. אולם הכל מודים שאין איסור בעצם החזקת נשק. 30. משנה בבא קמא ו, ד: "השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים" וראה גם: בבא קמא נט ע"ב - ס ע"א; רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק יד, הלכה ה ("השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים? שמסר להן גחלת וליבוה, שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק. אבל אם מסר להן שלהבת - חייב, שהרי מעשיו גרמו"); שולחן ערוך, חו"מ, סימן תיח, סעיף ז. 31. איזון מעין זה נעשה בחוק כלי הירייה, תש"ט-1949, כפי שהוזכר לעיל, ליד ציון הערה 1. ראה למשל סעיפים 11-9 שם.