יש בדרך לירושלים ישוב יפה שנקרא נתיב הל״ה. שמו מעורר בי תמיד צמרמורת. בעיצומה של מלחמת השחרור יצאה מחלקה של 35 לוחמים יהודיים לסייע לגוש עציון הנצור והמותקף. בדרכם פגשו רועה ערבי זקן. לוחמים יהודים בעלי מוסר גבוה לא פוגעים באזרח ערבי זקן מה שנקרא בשפתינו המודרנית - בלתי מעורב או חף מפשע. ואכן המשיכו בדרכם ליעד לאחר שנתנו לו מים. אבל גם הזקן המשיך ליעדו ומסר את הידיעה המודיעינית החשובה לכוחות הערבים שחיסלו את כל ה 35 הלא הם ל״ה לוחמינו שעל שמם הישוב.
באחד המרדפים בבקעת הירדן, ביום 11 במרס 1969, הגיעו לוחמינו לפתח מערה בה ישבה אישה והיניקה את תינוקה ולידה שכב תינוק נוסף.לשאלת החיילים אם ראתה אנשים זרים השיבה בשלילה. מי מסוגל להעלות בדעתו לפגוע במינקת ובתינוק? לוחמינו המוסריים לא עשו זאת ואז הגיחו מהמערה מחבלים אותם הסתירה המינקת והרגו שלושה ממיטב לוחמינו, את בעז ששון חנן סמסון ויוסי קפלן ז"ל.
כל ילד פלשתיני הלומד במערכת החינוך הפלשתינית יונק מיום לימודיו הראשון שנאה לישראל וליהודים. כל מתפלל פלשתיני שומע מדי שבוע במהלך תפילתו דברי שנאה ושטנה כלפי היהודים. הניסיון הנלמד משתי הדוגמאות לעיל מוכיח כי אין ילד, אישה או זקן פלשתיני שאיננו מעורב או חף מפשע. את זה צריך לייחצן לעולם ולהפנים אצלנו. במשוואה הנוראית של מלחמה והרג עלינו להגדיר כי עדיפה אם פלשתינית בוכייה על אם יהודיה בוכייה וצריך לשאוף בכל לב כי שתיהן תחייכנה אבל כל עוד הפלשתינים מקדשים את המוות בעוד אנו את החיים צריך לפעול במשוואה הנ״ל.
כאב קולקטיבי ופצע בחיי האומה
כל חייל שאנו מאבדים הוא פצע בחיי האומה. הכאב הקולקטיבי שלנו הוא ייחודי ואין דומה לו בעולם. העם הולך עם הראש שפוף וכאב השכול עולה עשרות מונים על תחושת ההצלחה הצבאית והמדינית שלנו. בכלכלה קוראים לזה צרכן שונא סיכון. כלומר אחד כזה שלגביו כאבו של ההפסד חזק יותר ממתיקותה של ההצלחה. תחושת הכאב מהפסד של 1000 ש״ח חזקה יותר ממתיקותו של רווח של 1000 ש״ח. אין סימטריה בתחושות. ליבי עם המשפחות ואכן לכל משפחה האובדן הוא עולם ומלואו אך צריך לראות את הדברים בהיבט הלאומי. עד כה נכנסו לרצועה מספר חטיבות וכוחות משולבים למבצע מורכב ומסובך באזור רווי שונאים ואויבים בכל הגילים וכוחותינו איבדו לוחמים בסדר גודל של מחלקה אחת . כל אחד עולם ומלואו אבל יש לשמור על פרופורציות נכונות בראיית הקרב הלאומית.
מחלקה זה מה שאיבדנו בנתיב הל״ה ולא נעים להזכיר זה בערך מה שאנו מאבדים בימים כתיקונם בתאונות דרכים במשך חודש. ננצור בליבנו בגאווה את זכר הנופלים אך בל תיפול רוחנו ובל נרפה ידי לוחמינו. מומלץ גם לתקשורת להוריד מהותית את מינון תמונות הבכי והלוויות ולהדגיש את האחדות התמיכה והערבות ההדדית. כמו את הלווית החיילים הבודדים שירדו לקברם מלווים בקהל עצום של עשרות אלפים שבאו לחלק כבוד.
רוח הנכאים עקב נפילת הבנים הלוחמים נתנה תחושת התרוממות רוח בקרב חלק מערביי ישראל. אפילו גילויי שמחה נראו אצלם, כמו אצל העובדת בעיריית לוד שבצדק פוטרה. מי שמפגין תוך כדי לחימה נגד צה״ל והמדינה, מניף דגלי פלשתין, מתעמת עם שוטרים ומנצל את הדמוקרטיה איננו שייך לעם שלי ואיננו ישראלי. עם אלו יש לבא חשבון באותה נחישות כמו שאנו יודעים לטפל באויבינו.
קרטיה איננה אנרכיה והנפת דגלי אויבינו הלוחמים בחיילינו היא בגידה במולדת. את זה צריך לומר ולהבהיר בקול רם וברור.
הסלחנות והרחמנות הובילו לנתיב הל״ה ולמרדף המערה ואם לא נשכיל ללמוד מההיסטוריה רוויית הדם שלנו נאפשר לה לחזור ונשלם את המחיר.ואם על אנרכיה מדובר אז
חופש הביטוי איננו חזות הכל ולכן עם פרסומים מסוימים לא ראוי לעטוף גם דגים מלוחים בשוק פן יסריחו.
