ראש הממשלה ושר הביטחון מקבלים לא מעט שבחים על האופן בו הם מנהלים את המערכה הנוכחית בעזה. אינני שותף לדעה זו. כאשר בוחנים מיהם אלה שמעניקים את הציונים, ערך השבחים נעשה מפוקפק עוד יותר. נראה, שאת הציונים הגבוהים ביותר מקבלים ראש הממשלה ושר הביטחון משתי קבוצות: האופוזיציה שמחוץ לממשלה, והאופוזיציה שבתוך הממשלה. בפועל, חרף הישגים צבאיים ממשיים בלחימה ברצועה, ישראל עדיין רחוקה מעמדה שתאפשר לה להבטיח השגת האינטרסים החיוניים לה ובראש וראשונה הסרת האיומים האסטרטגיים ופרוז שיבטיח שקט לטווח של שנים.
מתוך שיקול פוליטי, ראש הממשלה הגדיר מראש יעדים מוגבלים. אינני מקבל את הגדרת היעדים כצנועים, אלא
כהכי פחות מחייבים והכי פחות מכשילים. הפסקת הירי לטווח ארוך (ויש מי שמעלימים ממשפט זה את המילים טווח ארוך או זמן ממושך, משום שלדידם מילים אלה מחייבות מדי), היא הגדרה תואמת כל מצב; כל אחד מוסמך לקבוע את הטווח הארוך שלו, ומכאן כמעט גמישות אינסופית. מבחינה מהותית, גמישות אינסופית היא מטרה חסרת ערך ומשמעות. המטרה המרכזית השנייה הייתה פגיעה קשה בחמאס. גם כאן רב הסתום על הגלוי, וגם כאן חולשת ההגדרה היא בגמישות הנרחבת שלה.
הגדרת מטרות המלחמה אינה סודית, אף כי ייתכן שקיימות מטרות נוספות שעליהן החליט הקבינט, ונמנע מלפרסם אותן. בינתיים איננו יודעים על כאלה וכמובן אם הן קיימות, איננו יודעים מה טיבן. מטרות המלחמה הגלויות ידועות גם לאויבינו וגם לידידנו, ובהנחה שהן מייצגות את סך הציפיות של ישראל מהמערכה, מטרות אלה משמשות סרגלי מדידה חשובים לשני הגורמים הנ"ל בניהול המערכה הצבאית, הפסיכולוגית והמדינית נגד ישראל.
את מלוא ההבדל בין ההגדרות הראשונות לבין העידכון שהוסף להן בנושא המנהרות תוך כדי הלחימה, אנו רואים בהתייחסות למינהרות. שמשהוברר היקף המנהור והאיום האסטרטגי הנשקף ממנו, קבעה ישראל מטרה שלישית:
חיסול כל מנהרות התקיפה. מטרה זו היא מטרה קונקרטית, מוחשית, כמותית, עובדתית וברורה. כאן אין ספקות ואין קומבינציות או מניפולציות. ואכן צה"ל פועל להשגת מטרה זו בעדיפות ראשונה, בעוצמה וברציפות. השדר שנכלל באימרה הישראלית ובהתנהלות הישראלית בשאלת המינהרות, קיבע את הנושא גם בתודעה הבינלאומית ונכלל עתה בכל מתווה להסדר קצר טווח או ארוך טווח זמני או אחר.
על כן, הבדל זה הינו מהותי.
ישראל צריכה להגיע לתהליכים המאוחרים יותר של הטיפול בהסדרה, כשבתודעה הבינלאומית - תודעת האויבים ותודעת הידידים - מקובעת התובנה שישראל לא תסכים להסדר שבו לא יובטחו גם שתי המטרות הראשונות שלה. ובכדי שדבר זה יהיה על השולחן ויושג לבסוף, חייבים הכל לדעת מהי דרישת האופטימום הישראלית.
להבליט את איום הרקטות בעניין זה שוגה ישראל שהיא מצניעה את איום הרקטות, ואינה מעמידה אותו בשורה אחת עם המנהרות כאיום אסטרטגי. גם אם ניתן להגיע לתוצאה טובה יותר בטיפול באיום המנהרות מאשר באיום המבוזר מאוד של הרקטות, חייב נושא הרקטות להיות על סדר היום, ולהתקבע בתודעת העולם. הרקטות, כפי שראינו מאיימות כמעט על כל ישראל. בעימות עתידי קרוב לוודאי שהמלה כמעט תושמט לגמרי. איום הרקטות קשוב בין היתר ביכולות שפיתח חמאס לייצר רקטות בעזה, ואפילו לתכנן בהן שיפורים ושידרוגים. החומרים היו בעזה בעבר ויהיו בעתיד, והשאלה איזה שימוש ייעשה בהם הוא פונקציה של מי שישלוט בשטח בפועל. אם תהיה זו הזרוע הצבאית של חמאס, יגבר מאוד איום הרקטות, ושוב ראינו שח"א אינו יכול לחסל מהאויר איום זה, אלא אם תסגל ישראל לעצמה דרך מלחמה רציונלית יותר בטרור. צריך להבין היטב שפרוש אמירה זו הוא הרבה יותר נפגעים אזרחיים. סמנים שונים מראים שאירן עשויה לחזור לתמונת הפעילות בזירת עזה.
אם חמאס יהיה השולט שם היא תחזור בדלת הראשית, ואם יהיה זה גורם אחר, היא תנסה דרכים פחות ישירות. ידע אירני יכול להגיע לחמאס בדרכים רבות וקלות בהרבה מאמל"ח מוגמר, ומרגע שיש לחמאס יכולת ייצור עצמית, תהיה לו תוך זמן קצר כמות גדולה של רקטות כבדות יותר ויתכן אף ראשי הנחיה שיהפכו את הרקטות לטילים מדויקים למדי. זהו בפרוש איום אסטרטגי. בראיה האיאנית חמאס וחיזבאללה הן שתי זרועות תקיפה משלימות, ותחת פיקוד אירני משולב, הן איום חמור. פרשנים רבים סבורים שהשקט שהושג בגבול הלבנון אחרי מלחמת לבנון השנייה (2006), נבע מהפגיעה האנושה בדאחיה ובתשתיות ארגוניות של חמאס. לדעתי, הם טועים. השקט הוא תולדה של הנחיה אירנית אסטרטגית שמשמרת את יכולות חיזבאללה לשלוש מטרות מרכזיות: א. בסיס יבשתי לחיל משלוח אירני בלבנון; סמוך לים התיכון לאורך הגבול הצפוני של ישראל. ב. גיבוי לבסיס הסורי הרופף, כחוליה בקישור היבשתי בין אירן ללבנון. ג. איום בטרור תלול מסלול בנפחים עצומים ולפרקי זמן ארוכים נגד ישראל ונגד האפשרות שתתפתה לתקוף את תוכנית הגרעין האירנית. בשילוב עם חמאס, משוקם, זהו איום חמור.
ישראל לא נצלה את מלחמת לבנון השנייה לשבירת כוחו הצבאי של חיזבאללה - שגיאה אסטרטגית חמורה, אולי השגיאה החמורה ביותר שלאותה מלחמה - וקיבלה לאורך גבולה הצפוני איום חמור הרבה יותר. אסור שתחזור על אותה שגיאה בעזה.
הדינמיקה של מו"מ מובילה לשחיקה ועייפות של כל העוסקים בדבר כפונקציה של "חשיבות" הנושא, בזבוז הזמן הכרוך בכך ו"מהקטנוניות" של הצדדים הניצים. מבחינת המעצמות, שיקולי הביטחון של ישראל הם שיקולים משניים. מבחינת החמאס, העיקר הוא שחיקת העמדות ההתחלתיות והסטתן לעבר מצב נוח לו. לשם כך עליו לייצר לחץ על ישראל. לאור החולשה האמריקנית והעמדה האירופית הבסיסית, "התקעות" המו"מ, גם אם זו תהיה תולדה של עמדות החמאס ושושביניו, תוביל ללחץ על ישראל. אם ישראל לא תבצר לעצמה עמדת- מוצא קשיחה שכל הצדדים יבינו שסטייה ממנה היא בחזקת "לא בא בחשבון", היא תקלע לעמדה נחותה. ההצעה שהגיש קרי לישראל בערב שבת האחרונה, הייתה דוגמה קלאסית לתהליך שעליו מדובר כאן. דחיית ההצעה של קרי, הייתה הכרחית. אבל לא רק שהייתה הכרחית, היא גם הוכיחה שהתהליך האמור לעיל חיוני, ואפשרי.
לקצר את המערכה ככל האפשר המבצע גובה מחירים הולכים ותופחים; ראשית, בחיי אדם. האילוצים והמגבלות שנוטלת ישראל על עצמה במהלך הלחימה, מגדילים את הקושי, מאטים את המהלכים ומגדילים את היקף הקורבנות. אם מסתכלים על תמונת המצב בראיה סטטיסטית בסיסית, המסקנה הפשוטה היא שהיקף האירועים שבו יהיו מעורבים חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, יגדל ככל שיתארך זמן הפעילות הצבאית או זמן העימות הפעיל. ומאחר שהמציאות המורכבת אינה מאפשרת להמנע משגיאות וטעויות (שחלק מהן אחראיות לכ-25% מהנפגעים עד כה), אלה יתרבו ככל שתארך הלחימה. מכאן מתבקשת מסקנה שיש לקצר את זמן המערכה ככל האפשר. קיצור זמן המערכה מחייב הגברת האינטנסיביות וקצב הביצוע שלה.
מארועי הימים האחרונים ברור שחמאס, במצבו דהיום אינו עומד להניח את נשקו ואינו מתכוון לאפשר לישראל תמונת נצחון; הוא יעשה כן רק בכפייה. וכפייה ניתן להשיג באמצעות שינוי משמעותי מאוד של הקונסטלציה הפוליטית הבינלאומית - איום כלכלי, מדיני, וקיומי באמצעות המערכת הבינלאומית. כפייה ניתן להשיג גם על-ידי לחץ צבאי ויצירת מציאות אסטרטגית שונה ברצועה. זאת יכול לייצר כיום רק צה"ל. הסכמה שבשתיקה מצד מצרים, וניטרליות חיובית של ארה"ב, חשובים מאוד להשגת הלחץ הרצוי. על שני תנאים מסייעים אלה יש לעבוד באינטנסיביות רבה.
ישראל ערב החלטה קריטית במערכה הנוכחית. היא לא תוכל להשיג את יעדי המבצע האמיתיים - שקט לטווח ארוך, חיסול איום ירי הטילים חיסול איום המנהרות ומניעת התחדשות השליטה הצבאית של חמאס ברצועה - ללא מכה אנושה לכוח הצבאי שלו - הרס תשתיות, הרס אמל"ח פגיעה אנושה בפיקוד הצבאי העליון לכל רוחב השדרה ועצירת לפחות חלק מהמנהיגות המדינית של חמאס. בהקשר זה צריכה ישראל לשקול מחדש גם את חיסולו של
חאלד משעל.
מציאות חדשה ברצועה וכאן, בניגוד לדבריהם של "מרבעי-מעגלים" שמכבירים מילים בתקשורת על כל ערוציה ה"עשנים" - מי שאינו רוצה להניח לחמאס לחזור ולהשתלט על עזה ולהפוך אותה, בחסות אירנית, לבסיס תקיפה חדש וחמור בהרבה מהנוכחי תוך זמן קצר יחסית, חייב ליצור ברצועה עכשיו מציאות חדשה. רק ישראל יכולה ורוצה באמת להגיע לכך ורק ישראל תוכל להבטיח זאת אם תפעל. כל הדימיונות האחרים הם רק דימיונות.
את המהלכים הדרושים להשגת יעד זה חייבים להתחיל בהקדם ולסיים בהקדם. אסור להמשיך ולגרור רגליים.
האזון המדיני-הסדרי, צריך לבוא בדמות שינוי מצבם הכלכלי-
הומניטרי של תושבי עזה, ובכלל זה הסרת המצור, פתיחת מעברים, הקלות כלכליות ושיקום ההריסות האזרחיות. מהלך כזה חייב להיות מהיר ואפקטיבי. אחרי הסבל וההרס הנוכחיים, הציבור העזתי יחפש שיקום מוחשי ומהיר. לשיקום חייבים לגייס מי שאינו מעוניין להמשיך את שלטון החמאס האקטיביסטי הצבאי ברצועה ומסוגל להעמיד את המשאבים והאנרגיות הדרושים לכך. כ"כ דרוש ידע משוכלל ומאורגן מסוגים שונים. את הידע יכולים לספק ישראל והמערב. את הכספים - המערב ומדינות המפרץ ואת המעטפת המדינית התומכת - מצרים, ירדן, סעודיה והמערב.
אסור לכפות על תושבי הרצועה תהליכי שיקום, או תהליכי דמוקרטיזציה מוגזמים. אלה יבואו בהמשך, אם ירצו בכך התושבים.
בשלב זה הניהול הפנימי וניהול החיים השוטפים של התושבים, צריך להיות בידי התושבים בשיתוף עם הזרוע המדינית של חמאס, כשהיא מוחלשת. אם החמאס לא ישתף פעולה, יש לדחוק אותו לגמרי מהתהליכים הללו, ולהניח לנציגות מקומית של התושבים לנהל את חייהם.
ישראל חייבת להיות מעורבת בפיקוח הצבאי על פירוז הרצועה ועל הבטחה שההערכות הפנימית לשיקום כלכלי-הומניטרי אכן תהיה כזו. תחילו לפעול וימוסדו, יכולה ישראל לצאת בהדרגה ממעורבות זו. "הניסי העזתי" יכול להיות "מבחן אמפירי" מכריע לאפשרות להוביל תהליכי שיקום במזרח התיכון, בנתיב שאיננו אלימות לשם אלימות, ואיננו ניסיון בוטה להכריע את גורלם של אחרים בכוח. אם יצליח יהיה תקדים מרחיק לכת. אם יכשל, יחייב את ישראל לחשבון נפש חדש, לרבות בשאלת ההסדר הסביר באיו"ש.
יש בתוכנו מי שכל מעייניהם אינם נתונים לשאלות הביטחון הלאומי של ישראל ולאופן בו ניתן לנסות ולעבור מיחסי עוינות ושימוש בכוח ליחסים אחרים, גם אם אין בהם פתרונות מידיים לכל הסוגיות, מבלי להפקיר את הביטחון. מבחינתם קיימת אובססיה חולנית, מגפה חסרת תקנה שאכנה אותה כאן "אבו-מאזניזם", וכל מה שהם מנסים להשיג הוא "הצלת" אבו מאזן ושילובו בכוח בתהליך העזתי, בין אם הוא מועיל לתהליך ובין אם הוא מזיק לו.
לדעתי, מול עזה, מול עזה אין לאבו מאזן שום תרומה ממשית ושילובו בשלב זה יעשה אותו לחלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. טוב יעשה אבו מאזן אם יסתכל על מה שיקרה בעזה. כשאנו בשיתוף גורמים אחרים מנסים לשפר בתהליך מהיר יחסית את רמת החיים ואיכות החיים של תושבי עזה בשיתוף עם המקומיים. התהליכים העזתים יכולים להיות מודל ליישום מודרג של תהליכים דומים באיו"ש; וזה יהיה מבחנו הגדול ביותר. עזה היא הבעיה הקלה יותר לפתרון, משום שהיא מאותרת גאוגרפית ומוגבלת בהיקפה; זו שעת כושר שתושבי חייבים להיות מודעים לה.
עזה על 1.8 מיליון תושביה, בשטח של 365 קמ"ר, צפיפות ממוצעת של כ-5000 נפש לקמ"ר, ריבוי טבעי שנתי של 2.92% ומאזן הגירה של 0.0%, תכפיל את אוכלוסייתה תוך כ-24 שנים. זו עתידה להיות קטסטרופה כלכלית-אנושית, גם אם ייעשה ניסיון רציני וכן לשקם את הרצועה מהרס המלחמה הנוכחית. אם לא נפתור זאת הפעם ונאלץ לנהל שם סיבוב לחימה נוסף, הדברים שאנו רואים היום יחריפו בהרבה. לכן, חשוב לעשות מאמץ עליון וממוקד ולנסות להמנע מסבב לחימה נוסף, ממלחמת שחיקה טרוריסטית ומקטסטרופה הומניטרית. אני סבור שבכדי לתת לעזה סיכוי אמיתי, צריכה תוכנית שיקום רצינית להתמקד בתושבים "ההיסטוריים" של החבל, ולפעול להגירה מרצון של לפחות 0.7 מיליון תושבים - בעיקר פליטים מדור שני ושלישי - למדינות אחרות, במימון וסיוע תוכנית השיקום. עוד 0.6 מיליון איש צריכים לעבור לחיות באיו"ש ולהשתקם שם, והנותרים ישארו בעזה.
אם יונע תהליך קונסטרוקטיבי מול עזה ויתקדם באופן מניח את הדעת לפחות במשך מספר חדשים, יכולה ישראל לחזור ולהציע לאבו מאזן חידוש המו"מ המדיני מהנקודה בה הופסק, במטרה להגיע לפשרה סבירה גם באיו"ש. המו"מ חייב להיות ישיר, ללא תנאים מוקדמים ובלי מתווכים. זה יהיה גם ניסיון אחרון לקדם הסדר סביר שיש בו סיום הסכסוך והסדרת היחסים בין ישראל למדינות ערב המתונות על יסוד רעיון שתי מדינות לאום לשני עמים. רק כשתיווצר חבילה מוסכמת כזו, יובא הדבר למשאל עם בישראל. כל דבר פחות מזה לא יספק את ישראל.
פתרון כלכלי-הומניטרי בעזה עם פרוז והפסקת האלימות, ופתרון כנ"ל מול אבו מאזן והרשות באיו"ש ומול ה"עולם הערבי המתון", יוכל להוות מצע להסדרת הקשר בין עזה לבין איו"ש מאוחר יותר.
לסיכום אירועי עזה דורשים הכרעה ללא דיחוי, ובעקבותיה ניסיון הסדרה שהדברים הנ"ל הם מסגרת התייחסות המחשבתית לגביה. בסוגיות יסוד של ביטחון לאומי אסור לישראל להתפשר, ועזה בכלל זה. מה שלא נפתור הפעם יעמוד מולנו בחריפות רבה יותר בסיבוב הבא, שיתחולל תוך זמן לא רב. המצב הנוכחי נוח יחסית לישראל מבחינה צבאית ומדינית. הסיבוב הבא עשוי לכלול התמודדות רב-זירתית מורכבת, אם לא נוציא את עזה ממעגל האלימות הפעם. בעימות רב-זירתי, עשוי האיום הכולל לחייב התנהלות ישראלית הרבה פחות טולרנטית והרבה יותר כוחנית; ובעצם הוא עשוי לגלוש ל"נכבה" חדשה. אם נברח מעזה, היא תרדוף אחרינו...
מציע לכולנו להסתכל למציאות בעיניים ולהבין את משמעות מתאר האיומים. אסטרטגים גאונים אחדים אצלנו מסבירים לנו לא פעם את "תורת מגבלות הכוח". אני מציע שנתחיל להפנים את משמעות "תורת חפצי החיים". בריאל-פוליטיקה אין וקום ואין אידיאולוגיות פוסט-מודרניות חסרות-אחריות. יש כוח ואינטרסים ויחסי גומלין ביניהם. כשאינך מאוים איום קיומי - מיידי או תהליכי - מותר לך להשתעשע כאוות נפשך. בכל מצב אחר, לדידי, עניי עירך קודמים.
