אין לכחד כי לא לישראל, ואף לא לחמאס, לא היה כל עניין בהפסקת-אש. כזו, שצה"ל הקפיד לשומרה, ושהופרה בידי ארגון הטרור ברגל גסה, פשוט נכפתה על שניהם מבחוץ, בנוסח כפיית הר כגיגית. עם יד על הלב ראוי להודות שההיענות לקיימה הייתה צעד טקטי בלבד, אם לא השלמה עם הרע במיעוטו.
צריך לזכור כי ישראל עדיין לא הצליחה להשלים את משימת השמדת המנהרות ההתקפיות וחיסול מערך הרקטות שהציבה לעצמה. כאלה עדיין נותרו בידי החמאס, ומטבע הדברים משתוקק ארגון הטרור לנצל עד תומו את כל מה שמצוי מהם בידיו.
במאמן-אימה שכזה אין, כמובן, מנצח, וגם לא מנוצח. באילוץ של הזמן נפרדים כאן שני הצדדים בלא יותר מתיקו ממש. מנקודת-מבטה של ישראל, היא הצליחה לפגוע פגיעה בלתי-מבוטלת בתשתית החמאס, ומבחינתו של ארגון הטרור - עלה בידיו לפגוע פגיעה לא קלה במשק הישראלי, עד כדי שיתוק לא מעטמייגע ענפים חיוניים בו.
סבב נוסף כך או אחרת, בלא מציאת פתרון של ממש למאזן האימה בין שני הצדדים הנצים - עדיין צפוי לנו סבב-לחימה מייגע. צה"ל עצמו מעריך כי הצליח לפגוע עד כה רק ב-35% מסך הרקטות שבידי החמאס וכי בידי הארגון עדיין מצויים כ-3000 מהן. ובאשר לאתרי הייצור ששימשו את ארגון הטרור להכנת הרקטות שלו - מתברר, על-פי חישוב של צה"ל עצמו, שרק מחציתם נפגעו עד עתה.
לחמאס, לעומת זאת, אין מה להפסיד. מבחינתו הוא הצליח להתגרות בישראל מבלי שמנהיגיו נפגעו. ובאשר לאנשיו שבכל זאת מצאו את מותם - אלה הרי כבר הפכו לשאהידים, שהיא פסגת-מאווייו של ארגון הטרור. בד-בבד יש לזכור שגם ההרס והחורבן שזרעו מטוסי חיל האוויר בעזה - ישוקמו בסיום מבצע "צוק איתן" בידי הספונסר קטר, כפי שאכן הבטיח מראש.
