בימים אלה של צער, מצוקה ודאגה לחיילי צבא הגנה לישראל, אני מוצאת עצמי קוראת פרקים מספר "תהילים" להחלמתם של פצועי המלחמה ושאר חולֵי ישראל, לחזרתם לשלום הביתה במהרה של בנינו האהובים מעזה ואף "עושה אהבה". אל תעלו בדמיונכם שכוונתי היא שאני מתנה אהבים יום ולילה עם גבר חן, איש חֵיק, אלא מתכוננת לערב ט"ו באב - חג האהבה, שאקיים בעז"ה עם פורום משוררים ואמנים בערב יום שני - 11.8.2014, בביתו המטופח של אחד הסופרים הידועים בירושלים.
כמו-כן, אני "קושרת" את הקצוות האחרונים של העבודה על האנתולוגיה השנייה שלי אודות אהבה, שתיקרא: שִׂי"ח אוהבים ממבט שני" - אחד עשר מאמרים על-אודות אהבה, שכתבו עבורי מרצים שלי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מאוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, ידידים משכילים ואח' (ללא קבלת תמורה), שתראה אור בעז"ה בעתיד הקרוב, לזכרם של אחותי והוריי מנוחתם עדן.
שי"ח ראשי תיבות של אחותי הצעירה והיחידה שרה'לה, שנפטרה לפני כחודשיים, ויוסף וחנה סיאני- הוריי היקרים).
ריפוי בעיסוק "אדם קרוב אצל עצמו", ביטוי זה מופיע בתלמוד בדרך כלל בהקשר של מתן עדוּת, אך אני "מגייסת" אותו במשמעות חדשה הבאה להראות, שאדם צריך לסייע לעצמו לצאת מן הצער, מן החרדה, מחוסר הוודאות מה יקרה מחר... (ולא רק בימי מלחמה, אלא גם בימי שלום), ולא להטיל את החרדות האישיים על בני משפחה, חברים, שכנים... צריך לדעת להתמודד!
אמנם כתוב במשלי פרק י"ב, כה: "דאגה בלב איש ישחנה..." - והכוונה היא: אם יש לאדם בעיה, דאגה, ישׂיח אותה לרעהו (ויש מפרשים האומרים: יכופף קומתו בפני השומע את צרותיו). טוב יעשה אדם אם ישפוך מדי פעם לבו ויוציא מררתו בפני בן משפחה, חבר קרוב או איש מקצוע, יתייעץ עמו, יחליף דעות... ובכך ישחרר את הלחץ מקרבו וימשיך לתפקד כבימים ימימה. אך כאמור, מוטב לו שלא "יתברג" על השומע מעשה של יום יום, שמא יהיה מאוס בעיניו (באוזניו) ולא ישמש לו יותר "אוזן קשבת".
רצוי שאדם לא רק ידאג ללבושו, לאוכלו לקניית דעת וכיו"ב, אלא אף ידאג ש"ראשו יהיה בכל מצב מעל פני המים", כמו שאמי המנוחה, חנה סיאני, הייתה אומרת, ואין טוב מהאדם עצמו לדעת מה טוב ומהנה עבורו.
בסוף הפסוק במשלי שהבאתי לעיל כתוב: ..."ודבר טוב ישׂמחֵנה". הפירוש שלי לפסוק זה היא כפשוטו - כדי שתגיע לכדי "דבר טוב" שישמח את נשמתך ואת נשמת השומע אותך, אתה צריך לאמץ עוד פסוק
ש"שיבשתי" אותו קמעא לטובת העניין. כתוב: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד, ו), ואני אומרת: "כי בתחבולות תעשה לך שמחה!". אם אתה עושה "דבר טוב" סופו שאתה משמח אותך ואת שומעך. והמשך הפסוק: "ותשועה ברוב יועץ". לקחתי פה את תפקיד ה"יועץ" ואני משתפת אותך, מתוך ניסיוני האישי, כיצד להיוושע מפחדים, מאי-ודאות ומצער:
א. לא "להתווכח" עם עובדות, כי המצב נתון ואנו לא יכולים לשנותו.
ב. "לעשות אהבה".
בימים אלה, כשנופלת עליי עצבות, אני עוזרת לעצמי להחזיק מעמד ולהצטרף לאלה הקוראים לעצמם "עורף חזק". אני אוהבת להיות בין החזקים, השפויים, העומדים ב"היכון" בימים קשים כדי לתת כתף איתנה לילדיי, לנכדיי, לחֵברה, ואז אני עוסקת בדברים שאני אוהבת לעשות ושמרוממים את מצב רוחי, החל מהדברים הרגילים מעשה יום יום, וכלה בדברים גדולים יותר. לדוגמה: אני אוהבת להכין לי כוס חלב חם, "ללכלך" אותו במספר גרגרי קפה ריחני ולהוסיף לו חצי כפית דבש. יש יותר טעים ממשקה זה? החלב מרגיע אותי והדבש ממתיק את חכי.
צפייה בסרטים "מנקה לי את הראש" בצורה יסודית! בסרט אני משתתפת בשמחות ובצרות של הגיבורים על מסך הכסף ושוכחת את דאגות היומיום שלי. בתום הסרט את מרגישה "חדשה" לגמרי.
אני גם אוהבת להכין אגרות ברכה. קיבלתי מחברה רצועות דפים צבעוניים יפהפיים והכנתי מהם איגרות ברכה לתפארת: גזרתי, הדבקתי וכתבתי הזמנות לחבריי, אנשי הרוח והאמנים, שיבואו לחגוג עמי בקרוב את ערב ט"ו באב.
נהניתי מכל רגע של עשייה זו ותקוותי היא, שמי שיקבל את האיגרת ממני, יחוש ש"עשיתי אהבה".
כל אחד מאתנו יכול למצוא תעסוקה שתמלא לבו שמחה. זה יכול להיות כל דבר שהוא אוהב לעשות, לחוות, לנסות להגשים חלום... קיצורו של דבר: "לעשות אהבה", אהבה שתרחיק ממנו והמסובבים אותו כל צער וחרדה.
אהבה ושנאה ואם באהבה עסקינן, יש פנים רבות לאהבה, ובקצה השני והקרוב לה - שוכנת השנאה.
עוד משחר ההיסטוריה הוטבעו ביציר כפיו של הבורא שני רגשות מהופכים ומנוגדים, האהבה והשנאה. היחס הקוטבי שביניהם זהה ליחס הקוטבי שבין האור לחושך ובין היום ללילה. שניהם עומדים זה כנגד זה בתפוצה משלימה, ובמקום שהאחד ניצב איתן אין חברו יכול לעמוד זקוף. הואיל והאדם חשוף לשניהם מדי יום ביומו, מקובל לחשוב שכל זמן שהרגש החיובי של האהבה גובר, מתמעט מאליו הרגש הקיצוני השני והשלילה הנודפת ממנו נמוגה ונעלמת אט אט.
הדברים נכונים לכל מסגרת חברתית, החל מזו המשפחתית וכלה בזו הלאומית; לפיכך מוטב שכל בעל רגש ירגיל את עצמו לאהבת חינם כדבר מובן מאליו, כדי להשיג את התוחלת המקווה לעולם מתוקן. עולם אשר מקרין מצד אחד יחס רגשי חיובי לבריותיו ומביא בו שלום של אהבה וחיבה, ומאידך מצמצם את פריחתו ושגשוגו של רגש השנאה ומסלק את האיבה ההדדית הקיימת במציאותנו הנוכחית.
אנו נבחר לעשות אהבה (תרתי משמע), נרחיק את שנאת חינם בינינו כי אחים אנו ונתור אחר האהבה.
לפניכם סיפור אהבה אמיתי (ששמות גיבורי הסיפור שונו על-ידי). למקראו, עין אחת תזיל דמעה ועין אחת תימלא צחוק, כי זו דרכה של רקמת האהבה שאדום ושחור שזורים בה.
השידוך מאת: שמחה סיאני
דודה מזל הייתה מושא הערצתי כל הימים. הייתי נושאת אליה עיניים ומביטה בה. כה יפה ומטופחת הייתה, למרות מחלת האסטמה ממנה סבלה כל ימיה. דודתי נדרסה בתאונת דרכים עת חצתה כביש במעבר חצייה. נהג פזיז דרס אותה, הניח אותה בפתח בית החולים ונמלט מהמקום. בת שבעים וחמש הייתה במותה.
את סיפור "השידוך" ששבה את לבי, שמעתי דווקא ב"שבעה". סיפר אותו מורי (הרב) זכריה כהן, שהיה שכן של משפחתה עוד בצנעא (שבתימן) ועלה עמם ארצה.
בהפסקה, אחרי סעודת הצהריים ותפילת מִנחה, ראיתי את חבורת המתפללים מתיישבים בפינת חצר הבית. הם עישנו סיגריות, אכלו ג'עלה (פיצוחים, קליות ופירות) והיו מספרים כל מיני סיפורים על-אודות המנוחה ולזכרה. אנו, הנשים, ישבנו בחדר שחלונו פנה לחצר. הנשים הצעירות סייעו בניקוי השולחן ובהכנת "הברכות" (מיני מאכלים עליהם מברכים ב"שבעה") ובקבוקי שתייה. המבוגרות שביניהן ישבו ופטפטו על דא ועל הא..., ואני, ילדה סקרנית, ישבתי ליד החלון ואזני הייתה כרויה לסיפורו של מורי זכריה כהן אודות דודתי מזל.
מאז מותה עברו מים רבים בירדן, אך כל שנה, בימים אלה הסמוכים לערב ט"ו באב, יש אזכרה לכבודה ואני נזכרת מחדש בסיפורו של מורי זכריה שנשא קולו אז ואמר:
"אין מילים בפי לתאר אלו תלאות עברנו בדרך לציון. חצינו הרים ובקעות ברגלינו ועל חמורים וגמלים נשאנו את רכושנו הדל. בדרך הותקפנו על-ידי שודדים ואורבֵי דרכים מוסלמים שהִכו בנו ושדדו את רוב רכושנו. אברהם, ה' יקום דמו,
האח הגדול של מזל ויוסף ז"ל, היה גיבור! הוא נלחם בשודדים ונפצע קשה בקרב עימם.
לצערנו, לא שרד את המסע המפרך לארץ ישראל ומת מפצעיו בטרם הגענו חלשים וחולים לקהיר שבמצרים. אחרי שאספנו כוח ומעט רכוש, עלינו לארץ ישראל, לירושלים - עיר הבירה הנצחית.
דודה מזל הייתה נערה יפה, אומנם לא יפהפייה כמו אמה יונה, שהייתה דקת גב והתברכה בשיער שטיני גולש עד למתניה עם זוג עיניים אפורות- כחולות ששבו את לב כל רואיה, אך גם מזל זכתה למבטֵי התפעלות, שערה היה בצבע חום עשיר שגלש בתלתלים עד למתניה, עיניה ירוקות ובוהקות וחיוכה נקוב גומות. יפה הייתה אך עקשנית גדולה.
גברים רבים ביקשו ידה בתימן והיא לא נעתרה לאף אחד מהם. בררנית הייתה ונשארה בתולה זקנה... בת ארבע-עשרה. כשעלתה ארצה גרה עם משפחתה, תחילה בתל אביב ואחר כך קבעה המשפחה את מקום מגוריה בירושלים הנכספת.
מזל גדלה והייתה לנערה תמירה ויפה בת שבע עשרה. היא אהבה לאכול תפוחי עץ ותמיד ראית תפוח עץ בידה. בתימן, לא הייתה מעזה לאכול בפרהסיה, כי אין זה מנומס וצנוע לאכול חשופה למבטי כל. אישה הייתה אוכלת בחברת נשים, או בבית עם בני משפחתה. אך פה בארץ, זמנים חדשים - זמירות חדשות, ומזל למדה חיש מהר את מנהגי בני ובנות המקום והייתה עומדת בחצר או בחַקוּרָה (כיכר השכונה) ונוגסת נגיסות קטנות בתפוח העץ, חורצת בו את דוגמת שיניה הצחורות.
לא שמה לב, התמימה, שעיניים שחורות ונוצצות מביטות בה מכל עבר, שכן, התפוח שהחזיקה בידה הענוגה ומגע שפתיה הפסוקות למחצה בתפוח העץ הסמוק, שיגעו את הבחורים בסביבה. הם ראו באכילה זו שלה, אספקלריא של חווה אימנו המפתה את אדם. הנערים ידעו שאין היא עושה זאת בכוונה ושחיבתה לתפוחי עץ היא זו שהביאה אותה ליהנות מ'הפרי האסור' לעיתים מזומנות, ואיך יטענו כנגדה אם הם מביטים עליה בעיניו של "אדם"?
מזל למדה בבית הספר והייתה לאמנית. היא ידעה לצייר, לתפור ולרקום, יצרה בובות מעיסת נייר, פסלים וכדים מעוטרים מחֵמר ואף תפרה את בגדיה. פעם תפרה שמלה ממטפחות גדולות אותן קנתה בשוק הכרמל..., מה אומר לכם רעיי, שכיית חמדה!
יום אחד, ניגשתי אליה ואמרתי לה: 'יה מזל, יש פקיד אחד בבנק, אשכנזי אבל בחור נחמד, אמר שמצאת חן בעיניו ומבקש להיפגש אתך, אַת מסכימה?'
מיד קפצה על רגליה ואמרה לי: 'אשכנזי? מה פתאום? הוא לא משלנו (מעדתנו) ואני לא מסכימה להיפגש אִתו!'
אמרתי לכם, עקשנית כמו פרד. אבל לא התייאשתי ופניתי אליה פעמיים נוספות. לבסוף, נעתרה לבקשתי. קבענו שהיא תבוא לביתי לאחר הפגישה ותספר לי על התרשמותה מהבחור.
חברתה, צביה, גילתה את אזנִי שמזל התכוננה שעתיים תמימות לפני הפגישה: התרחצה בפַּיְילָה (גיגית מנחושת), שפשפה את עורה בלִיפַה ובסבון "שמן", כמו לפני שבת, סכה בשרה הענוג בשמן המור, קלעה את שערה לשתי צמות, לבשה שמלה לבנה ארוכה, בישמה עצמה במֵי ורדים, קשרה על פרק ידה חוט אדום נגד עין הרע והלכה לפגישה.
אחרי חצי שעה נקשה מזל על דלת ביתי, מאוכזבת.
שאלתי אותה: 'מזל, כבר היית בפגישה?'
'כן', ענתה.
'ולמה חזרת כל כך מהר? הוא לא מצא חן בעינייך?'
'הבחור נחמד, יש לו עיניים כחולות'.
'הוא התנהג אליך בצורה לא מכובדת?'
'היה דווקא מנומס'.
'הוא חס וחלילה נגע בידך?'
'לא, הוא כיבד אותי מאד'.
'אז למה חזרת כל כך מהר?'
'מורי זכריה, הוא חולה!'
'חולה? איך אַת יודעת? מה, אַת רופאה?'
'יש לו משקפיים', ענתה ודמעה מלוחה הכתימה את שמלתה הצחורה.
כך נגמרה הפגישה ביניהם והיא שבה להיות 'רווקה זקנה' בת שבע-עשרה!
מה אומר לכם רעיי, גדולים מעשי הקב"ה. מקץ שנה, נישאה מזל בשעה טובה לגבר תימני ונולד להם בן עם עיניים אפורות-כחולות, כמו שהיו לסבתא יונה", סיים מורי זכריה את סיפורו. ת.נ.צ.ב.ה.
