מה קרה לך אונ' בר-אילן?

חלפו הימים של תרבות הסובלנות במרחב הציבורי והאקדמי באוניברסיטת בר-אילן. חלפו הימים של פרופ' אריאל ארנסט סימון, מי שכיהן כראש החוג לתנ"ך באוניברסיטת "בר-אילן", וזה היה לפני שנים. חלפו הימים שהיה מרחב ציבורי ואקדמי פתוח לפרופ' אריאל ארנסט סימון, שהיה בין מייסדי תנועת "עוז ושלום ונתיבות שלום"; תנועה שידעה להכיל את הכאב והתקווה של שני העמים החיים על אותה כברת ארץ. חלפו הימים שב"בר-אילן" נשבו הרוחות של הספר "בקש שלום ורדפהו" שכתב פרופ' סימון. לא הייתה באותם הימים אווירת לינץ' נגד פרופסור, ראש החוג לתנ"ך, שנתן ביטוי לרעיון הדו-קיום, כרעיון המעוגן במקרא. עבור פרופ' סימון הפיוס והשלום בינינו ובין שכנינו מעוגנים במקרא לא פחות מהשראה להתנחלות, לכיבוש ומלחמה. חלפו הימים שאחד מעמודי התווך בחקר המקרא יכול להכיל כאב וסבל שפוקד שני עמים החיים על אותה כברת ארץ. כיום משתוללת אווירת לינץ' נגד הפרופ' חנוך שינמן, המעביר בדואר אלקטרוני לתלמידי השנה השנייה בפקולטה למשפטים הודעה מנהלית, כי בשל המצב הביטחוני יתווסף מועד בחינה שלישית. להודעה המנהלית הוא מוסיף דברי כאב על מותם של מאות אנשים, אלפים שנפצעו ועשרות אלפים שבתיהם נהרסו או נאלצו לעזוב. לפני פתוח ספרו של פרופ' ארנסט סימון, "בקש שלום ורדפהו", שהיה בין מייסדי החוג לתנ"ך, שכתב ואמר דברים יותר נוקבים ממה שאמר פרופ' חנוך שינמן. להתרסה של פרופ' סימון היה מרחב ציבורי ואקדמי פתוח לרווחה להשמיע ולשמוע. לפרופ' חנוך שיינמן המרחב הזה ננעל. כמוהו ד"ר אורי וייס, ידידי היקר. היותו בוגר מצטיין של אוניברסיטת תל אביב בכל מסלולי הלימוד אינה מסייעת לו בעומדו על דוכן הקתדרה באוניברסיטת בר-אילן, אשמתו, כי הוא נתן ביטוי בדף הפיסבוק שלו להסתייגות מהמלחמה. די באמירה בדף הפייסבוק כדי ליצור אווירת לינץ'. מצער, שמתן ביטוי לכאב שמשלמים שני עמים מדממים, המרחב הציבורי והאקדמי ננעל בברוטאליות. אין הבדל בין קריאות לינץ', המושמעות נגד מרצים בבר-אילן, ובין מה שאנחנו קוראים בירמיהו ל"ח פס' 4: "...וַיֹּאמְרוּ הַשָּׁרִים אֶל הַמֶּלֶך יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה". האיש שמבקשים להמית הוא ירמיהו, כי בעיצומה של מלחמה הוא נתפש כאיש רוח המרפה את ידי הלוחמים. אני מתגעגע לשנה אחת לפני כיובל שנים, שזכיתי להאזין להרצאותיו של פרופ' אריאל ארנסט סימון. שנה, שחבשתי כיפה בהרצאותיו, גם שלא התבקשתי לכך, כי חשתי שאני חייב לכבד רגשותיו של מרצה דתי.